בת' שמעה את הצרחות מרחוק. היא החלה לרוץ במהירות, ובדרך שברה אינספור עלים יבשים עם נעליה. אמנם היה מדובר בשניות קצרות, אבל בת' חשבה שהנצח קורא לה. היא הגיעה לבקתה בדיוק כשהקולות פסקו, והתדהמה התנחלה בין זרועותיה. היא והחלה סוקרת בעינייה המפוחדות את האזור, אבל לא נשמע קול ולא רשרוש. השקט היה תהומי ומהדהד, והצל שלה שכב מצומק על הרצפה.

הדממה מפחידה הרבה יותר מזעקותיו של העולם, כך התסבר לה, והיא חזרה על צעדיה.

-

איזה יפה הלילה הזה.

יושבים אנשים אומללים בכל קצוות תבל וצועקים עליו, בזמן שאני מביטה ונהנית.

אני מאמינה שהיופי האמיתי חבוי כולו, אבל התרגלנו מידי לכל מה שכבר גלוי.

אין מאמץ; אין ניסיון;

אנחנו לוקחים כל מה שבא עם המובן מאליו, ולא חושבים על איך נראים אחוריו של הירח ברגע של פאוז.

אולי התעייפנו,

ונותרנו בוכים.