אלוהים,

אני מאוהבת ברעיון הזה.

אני לא נושמת, אני לא אוכלת,

אני לא חיה במציאות האובייקטיבית,

אני ישנה,

אני ישנה.

אני חולמת חלום עמוק ועירני,

אני רואה את המרחק מצטמצם, אני שומעת

את הכיסופים מגרגרים,

את הנשימות מתכלות,

אני מריחה את השריפה, את הגשם,

אני נוגעת-לא נוגעת במציאות שאינה,

בתקוות מאוחרות,

בלילות ענוגים של בכי וצחוק,

בימים של בלבול,

בשעות של ערגה,

בדקות של חרדה,

בשניות של כעס,

ואני רוקדת בעיניים עצומות,

עד שאני נופלת,

עד שאני מתרסקת,

והכאב הזה מצחיק אותי עד כלות.

הגוף שלי בדיוק סיים לבכות דם,

ואני בוכה עכשיו דמעות כל הבוקר.

הזמן עובר לאט,

משאיר מתנות עם כמויות עצומות של לא כלום,

והשקרים האחרונים שסיפרתי 

היו רעים.

את מי אתה מנשק,

במי אתה חושק,

למה אני לא שם.

אהבה,

אהבה,

אהבה.

שנמות כבר, שנמות.

איך אתה אוהב אותי,

איך אני אוהבת,

איך המציאות העגומה הזאת מפגישה בין

החול לים,

בין השמש לירח,

בין דפיקות הלב המהירות שלי

והשקט שלך.

איך

הכל נגמר כשאצלי זה רק מתחיל.

אני זקוקה לאפשרות להיות חלשה לידך,

להיות שבירה, 

אני צריכה שתעריך אותי גם כשאין לי כלום,

שתנשק את האצבע שלי,

את הזרוע,

את הלחי והאף,

לאט, בשקט,

תספוג את הדמעות, תאפשר להן לצאת,

תחבק אותן,

אותי.

אני רוצה - להיות חשופה, שקופה,

בלי כח, בלי מילים, בלי מסגרת.

רק אני ואתה,

מעל הנהר שלתוכו אני נסחטת,

רק אתה ואני,

בתוך חיבוק עוטף, אישונים מורחבים ומחשבות דוממות,

כך שאוכל להתחבר לטבע שלי,

לנקות את האיפור,

להוריד את המעיל,

להפסיק לדבר.

רק לנשום.