אני נוטה לסדר את השולחן,

את האמת,

כשמגיעים אורחים.

הלילות מפציעים לתוכי

והכל צף.

אי דיוקים שמלמלתי כדי

שתאהב,

שאוהב בעצמי.

שארגיש כאילו עשיתי משהו חשוב עם חיי

ועם כל הכשרונות.

מתעוררת בשש ורבע,

הבריזה הקלה שנושבת, מתמהמת ומרגיזה אותי.

הסיפורים הישנים על עולמי

חוזרים אליי,

יושבים על הכתף.

והתקווה שנשארה - 

נבלעת בגרון

ויוצאת

החוצה,

כמו אשפה.