כשהדלת נסגרה על האצבעות שלי, האישה בסגול הכחילה כולה.

השקרים הפכו לאובך, העיוותים לסוד. 

אולי יכולתי לשער מה חשוב שעוד אסחב, אבל אספתי את פחדיי לתוך תחבושת הדוקה

והתחלתי ללכת.

הירח הספיק להצטמק עד ראש החודש, והשמיים נצבעו במשיחות של עצומת עיניים.

אולי יכולתי לתאר את המציאות שזכרתי בקווים ארוכים, אבל נשענתי על הקיר

ועטיתי משקפיים.

המסע לגילוי חדוותי התקלף מאוחר.

הקלמרים שלפו עט גומי, וציירתי לי אזמל ועצים ושולחן

שהתחשק לי לזרוק.

הנזקים האחרונים לא הצליחו לשגר את המסר שהיה לי על קצה הלשון,

אז הוספתי לשתוק. 

העייפות הכרונית התכחשה לסדר חיי, והעפילה לשעות הקטנות.

עתה אני מתרחקת שנות אור מהאסור והמותר, עד אשר תועיל להגיע האורכה,

או הקתרזיס.

לפעמים גולת החוויה טמונה באצבעות שנשברות, בעיטורים בקצות הגוף,

בנשימות שאני לוקחת

כשרוקדים מאחורי הגב שלי - 

עשרות או מאות של חשופי זנב, לבושי עורמה, עם מצח גבוה

ולשון ארוכה.