אני צועדת במורד הרחוב, חולפת על פני אנשים, 

אנו נדים בראש - 

וממשיכים,

מדשדשים רגלינו הלאה, 

אף פעם לא יותר מאשר שלום. 

לעתים - 

חולפת בראשי השאלה: מה בעצם אני מחפשת, 

ורק עכשיו פתאום מתבהר לי - 

את העיקר.

את החלק המשמעותי של החיים.

את החלק המשמעותי בבני האדם.

רצף הזמן לא מפיל את השמיים, אך מנדנד אותי,

ויש מן פחד ערפילי המערפל את חושיי,

את פעמיי.

אני מחייכת את החיוך שלי, 

נשענת לאחור,

מסירה את המבט, מתפזרת לי ברוח, 

ויש מן אפלה כזאת שמחמיאה לי,

מסיטה שאריות,

זו רק אני עכשיו עומדת - מתעלה על אחרות.