חפשתי את השל שאיבדתי במסיבה,

אבל גיליתי עטלף.

זה לא היה עטלף רגיל, זה היה עטלף צרחני ושקט.

הוא היה שחור וגם לבן,

יפה וגם כעור.

יכולתי לחשוב שיש לו שפם,

אבל הוא ענד יהלום על הצוואר.

חיפשתי את המכתבים הישנים ההם,

אבל גילית אותך.

נבוב וחלול,

מנסר את הלילה בקדחתנות עריצה.

זה לא שלא יכולתי לדמיין את השקיעה

או את הזריחה

או את כל מה שצריך היה לבוא,

אבל חשבתי

שהפעם אני אמצא.

זה לא השל, וזה לא המכתב - שערערו אותי כל כך.

זו הכפפה הגדולה הזאת,

שאף אחד לא מדבר עליה,

שאף אחד לא מודד,

זו שיש לה שיבוץ וניקוד ורקמה ורוכסן,

והיא עומדת יפה

ושמוטה

ורועדת,

ויש לה אלף בחירות משלה.

אולי זו כפפה שצריך להרים, אבל

הלילה לא מאפשר לי.

בסוף מתרגלים להכל, גרסת תשעת הימים.