כשסבא שלי היה בחיים, ואני הייתי ילדה, הוא נתן לי כדור בצבע תכלת.

אני זוכרת שהוא הבטיח שזה יעלים את כאב הראש, אחת ולתמיד, וליטף את שערי בדאגה.

הוא ישב שם לידי, עד שנרדמתי, 

עד ששקעתי בחלום,

ונשאר שם, קורא, עד שהתעוררתי.

אני זוכרת לאן היה מופנה הראש שלי, מה לבשתי. כאילו זה היה אתמול.

לאחרונה הפנים של סבא מתחילות להטשטש לי.

אני זוכרת את הזקן, את העיניים הקטנות, את הקמטים. אבל אני לא זוכרת אותו,

כמכלול,

כסבא.

לפעמים העובדה הזאת מרתקת אותי.

איך המוח האנושי עשוי כל כך טוב, מתוכנת כמו מכונה מתוחכמת.

איך אנחנו שוכחים, מתקדמים, מתמלאים זכרונות חדשים.

איך כל חוויה גרועה מתרחקת מאיתנו, עד שהבגד דוהה, והזיכרון נשחק.

איך שכחתי את סבא.

ביום האחרון שבו הוא יצא, ונפנף לשלום, נראה היה שהשמיים בהירים מאוד.

אי שם, מיד אחרי פסח של שנות התשעים המאוחרות, סבא נפרד מכולם בלי לדעת.

המשאית שהתנגשה בו, מיד כשיצא לכביש, לא השאירה לו סיכוי, הוא נמק לו כמה מטרים רחוק משהיה.

לפעמים עולות לי תמונות ישנות בראש, שספק אם קרו.

אני לא זוכרת שום דבר מהלוויה, אבל מהשבעה כן. אני לא זוכרת כל כך את הפנים שלו, אבל את הכדור התכול כן.

אני זוכרת את אמא בוכה, את אח שלה משתגע לנגד עיננו, אבל לא את הבגדים שלבשתי.

אני זוכרת את הצעדים הגדולים שלו, ואיך הוא נזהר שלא למחוץ נמלים.

זה היה מצחיק, כי הנמלים כל כך קטנות, וכפות הרגליים שלו כל כך ענקיות, ואיך בכלל היה אפשר להמנע.

לילה לבן אחד הוא אמר לי

שאני צריכה להפסיק לדאוג, ואז הלילה יעבור הרבה יותר מהר, בלי שאשים לב, והבוקר יבוא והשמש תזרח והוא יהיה שם.

הוא לא תמיד היה שם,

אבל לא פחדתי יותר.