אנחנו בובות שקשורות למושב שנמצא בתוך קרון של רכבת. הרכבת הזאת מהירה והיא של החיים המאורגנים מראש. אנחנו בובות בעיצוב שמח, מושקע, ייחודי. בובות שונות, בלי פגמים שאפשר לראות בעין בלתי מזוינת. אנחנו אולי יושבות אחת ליד השניה, אנחנו אולי נראות מביטות אחת לשניה, אנחנו אולי נראות מחייכות אחת אל השניה, אבל אנחנו בובות, ולבובות אין כשרונות עצמאיים משל עצמן. מאחורי עיני הזכוכית שלנו, עולמנו הפנימי מקרין לנו שקופיות רנדונמאליות, מתוך סרטים רנדומאליים, הלא הם החיים. שקופיות שחוזרות על עצמן מצליבות אותנו לתוך קונספציה אחת, והדימיון שלנו מעוות את התפיסה ויוצר זירות של טוב ורע, חברים ושונאים, תכלית וריקנות. 

אנחנו בובות שקשורות למושב שנמצא בתוך קרון של רכבת. הרכבת הזאת עוצרת בתחנות על פי סדר שנקבע מראש, על ידי אליטה הגמונית של בובות עשירות, לבנות, השייכות למעמד הבטון, ולא למעמד הפלסטיק השחוק. אליטת הבובות רוצה אחידות, לכידות, הרמוניה. היא רוצה כח, ובשביל שיהיה לה כח, היא רוצה את הבובות מפלסטיק זול ודק, כמו בקבוקי התפוזים של 'טמפו'. פלסטיק זהה. שכשאוחזים בו - הוא מרעיש אותו דבר, וכשצובטים בו - הוא מרעיש אותו דבר, וכשנושפים לתוכו - הוא נשמע אותו דבר. אליטת הבובות רוצה שנחשוב שהיא חושבת שגיוון זה חשוב, והשגת המשמעות שווה את המלחמה האישית, ושחירות - היא שם קוד לעקרון חשוב ולזכות בסיסית. 

אנחנו בובות שקשורות למושב שנמצא בתוך קרון של רכבת. הרכבת הזאת לא שייכת לאבא שלנו, וגם לא לאמא. אין לנו אפשרות לצאת מהרכבת או לעבור לרכבת אחרת. אי אפשר לעצור. אנחנו עדר של בובות שצריכות ללמוד, להתבגר, להתמקצע, להתרבות ולמות. המוות הוא הכרח, אבל לא בהכרח. יש בובות שזוכות במוות שלהן, ויש בובות שנפגשות איתו במקרה. ככה, בלי סיבה נראית לעין. יש בובות ויש בובות. 

אנחנו בובות שקשורות למושב שנמצא בתוך קרון של רכבת. הרכבת הזאת עובדת על פי לוח זמנים משלה, ויש לה על מי לסמוך. אף אחד לא פגש את הנהג אף פעם, אבל אומרים שאין לו מעצור. הוא לא עייף ולא חולה ולא צריך מחליף. הוא לוקח את הבובות מתחנה לתחנה, מתכנת את הקפיצים שלהן וסופר את כולן בשובן. הוא סופר תעודות, סופר הישגים, סופר מחיאות כפיים. אנחנו בובות שמספרות לעצמנו שאנחנו החברות הכי טובות, המכרים הכי קרובים, המעסיקים הכי מבוקשים. אנחנו בובות שמספרות לעצמנו כל סיפור שיאשש את תקוותינו. אז נדמה לנו שאנחנו מרכיבים אי איזה פאזל ביחד, כשהאמת היא -  שאנחנו לא חלקים שמתאימים אחד לשני. אנחנו חלקים של תמונות לא קשורות. אנחנו השרידים של פאזלים אחרים, שאינם איתנו היום.

אני בובה שקשורה למושב שנמצא בתוך קרון של רכבת. אין לי עתיד שלא נכתב, אין לי הווה. כל רגע הוא עבר או עתיד. אין לי חברים, כי כולם בובות. בובות אולי נראות כמביטות, כמעוניינות, כחושבות. אבל הן ריקות. אין לי שום דבר, לבד מתעודות ומספרים וכמה תחתונים, כשאף אחד מהם לא יורשה לרדת איתי ביגון שאולה. 

אני בובה שקשורה, ויש לי עיניים גדולות שלא מסתכלות עליך, ושפתיים שלא מדברות אליך, ואף שלא נושם ולא מריח שום דבר. אני בובה ואין לי אמון ולא פחד ולא אושר. אין לי רגש ברור, אין לי תקוות ולא חרטות. אני בובה, ואם בובות שייכות לילדות, אז הילדה שלי גדלה. היא מסתכלת על העולם עכשיו וחושבת שבובות הן רק בובות הן רק בובות.