אני מרימה את חתיכת הבד הזאת שמכסה אותי מאז הזיכרון הראשון שיש לי,

ומרגישה חלולה.

חלולה וטיפשית.

קורטוב של רעה.

לפחות נוראית.

חולפת בין מה שאסור לבין מה שאסור עוד יותר, ומניפה איזה

דגל.

מה כתוב עליו עכשיו,

מה כתוב עליי.

מה מתחולל בין השיגעון לכסילות, ובין הכסילות לטבע.

מה קורה בין

הרגליים שלי,

האצבעות,

המחשבות.

מה קורה בין מי שהייתי לבין

מי שאני עכשיו.

מי אהיה מחר. מי אהיה.

האישה החדשה הזאת שלא נוסעת לשום מקום,

שלא נשארת.

ילדה של אף אחד,

אישה של שם דבר.

של שום דבר.

רסיסים של הפלגות כשהשמש קופחת.