געגועים מתקשים סביבי כמו קרח קר,

כמו בניינים גבוהים ריקים.

כמו מדרונות תלולים.

הדים של שקט.

אני לא מצליחה לזכור איך הטבע היכה בי,

איך חייכת אליי. 

לפעמים הוואקום מושך אותי פנימה, לחוויה על חושית

של מחנק.

אני לא מצליחה לזכור איך נרדמתי בעבר,

איך הצלחתי לישון.

אלה שעות ארוכות של לא כלום,

חודשים של ריק חושני. 

אני כמעט נוגעת בך בחלומות שבהקיץ,

אבל אז אני עוצרת.

משהו בהוויה המרתקת הזאת מכשיל אותי.

אני שוב מתמלאת בכל התסכול הרגשני הזה,

מחפשת נקודות של שלווה.

האור חומק ממני והלב שלי נשבר,

מן עדות מוחשית לכך שניסיתי להשיג פעם משהו.

איתך.