כשהאורות מהבהבים בחצי פה,

אני מיד נזכרת במי שהייתי.

הימים חולפים מהר, זיקנה יחסית עטה עליי,

ואני הופכת לכלי מגואל קורוזיה

שעתידו מעלה תמונות של הפח הקרוב.

אני לא צריכה לכתוב הרבה,

צרכים הם עניין מתאדה,

אבל אני יודעת שאין לי מוצא הגיוני,

רק למשוך את הסירה אל החוף

ולבקש נס.