אלה ימים שבהם אני מודאגת. 

הנשמה שלי מזקינה והגוף שלי מאותת שקשה לו להמשיך במתכונת הדאגות הנוכחית.

אני מוצאת את עצמי מהרהרת בשאלה - מה אני מסוגלת לעשות באמת?

בעורפי נושפת כל העת התחושה שהטעם אינו. אנו ארעיים כל כך, מתכלים כל כך. אין זכר לחלומות של אנשים קטנים.

אני נורא רוצה למצוא איזו תבנית שאני כן מתאימה לה,

לא טובה מידי עבורה, לא חדה מידי עבורה, לא מאיימת. 

פשוט תבנית - פשוטה - שתסתדר איתי ואסתדר איתה, ושארגיש בבית.

תבנית שתשרה אותי במים עד האזניים ולא תיתן לרעש לחדור אליי.

אני רוצה שקט וביטחון וסיבות טובות להעביר עוד יום. עוד שעה.

אני רוצה תבנית שתאסוף אותי, תשמן את הדפנות שלי, תתן לי צורה.

רוצה להתעטף בחום - שינפח אותי, שיתפיח. שיהפוך אותי לראויה למאכל. 

אני רוצה להיות טעימה, ערבה לחיך. מספקת.

כזו שנותנים ממנה ביס - ומתפתים לעוד. עוד..

אלה ימים שבהם אני לא בטוחה שאני מהסוג הנכון.

יש בי בדידות מובנית שהכתה שורש ומן עקשנות עבשה שמקשה אותי.

אני לא מחפשת דבר, לבד ממקום. חסר לי מקום. וכששואלים אותי למה, אני אפילו לא יודעת להסביר.

זו מן תחושה ילדותית שמחפשת להתרפק כמו חתול קטן שאין לו שכל, אבל יש לו פרווה.

עלטה שדופה מכסה אותי לקראת הבוקר, וקשה לי לקום.

החיים שלי נצמדים לקירות מרוב פחד, ואין לי לאן ללכת.

כולם עסוקים בתבנית הפרטית שלהם, כולם רוצים למכור משהו למישהו.

רק אני רוצה לישון. שתחבק אותי חזק, ולישון.