לפעמים הנשימה נעתקת מעצם הקיום,

מבלי לקחת מעדר ולעבוד בשדות בקדחתנות. 

לפעמים יש מן גוש בגרון שתיכף מתפרץ,

מבלי שיקרה דבר מה רציני.

לפעמים זו העונה והימים האפורים שחולפים בה,

גם כשהשמש זורחת.

לפעמים זו רק אני, בלי יותר מידי גינונים. בלי הגנות.

רק אני,

עם החור הענק הזה בתוך הלב 

שלא נסגר.

וקר כבר עכשיו, כן. די קר.