היה היום איזה רגע אחד, שהשמים נסגרו מעליי.
הרגשתי איך הם שואבים, כמו בהילוך איטי, את כל התחינות הפנימיות שלי.
אני צועדת בשבילים כה שבורים, כה מרוטים,
והשמיים כולם בוערים מעליי, מתכלים. מזינים את עצמם לדעת.
אני מרימה את הראש, שהתעסק בתפילת לחישה, ורואה את הגלים השחורים האלה,
שהם ריק.
זה נגמר.
אין כאן דבר.
וזה כמו במלחמה שאף אחד לא יכול לנצח בה,
רק אלוהים.
ואלוהים הוא אחד.
אלה מילים של אחרי הכישוף.
שניר נפטר.