אני סכין חדה, ארוכה, מבריקה.

תחתכו איתי סלט,

לא ורידים.

אני סכין שיודעת לנשוך,

תדברו איתי בליטופים

לא במתקפות.

אני סכין שזוכרת פרטים לפרטים,

תתבססו או שתשאלו,

אל תקבעו.

אני סכין שיודעת לנשק,

תכירו אותי, תסתכלו עליי,

אל תגעו.

תשאבו את הנשמה שלי, תלמדו אותי,

אל תגעו.

כולם יודעים לגעת,

אני לא מתעניינת באלה.

תנו לי קצת יותר מזה,

תנו לי יותר.

אני סכין של אחת למיליון.

אתמול אמא כמעט התעלפה. היא הרגישה לא טוב ולא זזה מילימטר ממיטתה. 

דאגתי שתאכל ותשתה, לעסות את השרירים שכאבו לה ולבדוק מידי פעם שהיא נושמת. חשוב.

כשהצעתי לה לחפש מחליפה להיום, היא סרבה. היו לה כל מיני תירוצים מטופשים כאלה של וורקוהוליות. היא מפחדת שהכל יתמוטט אם היא לא תהיה שם, והיא אפילו לא מודעת לפחד הזה. לאור סרובה, הצעתי שאבוא אני. 

מפאת אופיה של אמי ומוסר עבודתה, היא הלכה לעבודה ולא הסכימה אחרת, אולם בכל זאת - הגעתי איתה לשם והחלפתי אותה. היא רק ישבה בצד וראתה שהכל מפמפם כשורה.

במשך עשר שעות סחרתי בנשמתי ובמיתרי הקול שלי;

הסתכלתי על אמא ותהיתי אם אחד האחים שלי היה מציע כזו הצעה. תהיתי על קיומי ומהותי, על מי שאני, על מה שאני יודעת לעשות הכי טוב.

גחמנית אפלה - אבל אחראית, רגישה, נמצאת. אפשר לסמוך, אפשר לתת אמון. אני הרי תמיד שם. ופה. וכאן.

אני עומדת שם ומסתכלת עליה -

מעולם לא היה בנינו קשר אינטלקטואלי קרוב ומתמיד היו לי טענות כלפי סדרי העדיפויות שלה והאופן שבו היא מנהלת דברים, אבל בסופו של דבר - במאני טיים, אני מוכנה לשים את הראש שלי במקום שלה. אני מוכנה לסבול ולירוק דם - לרווחתה. 

אני מסתכלת עליה, ומיד מביטה לתוכי;

פתאום הרגשתי כל כך חיונית ונדירה. הרגשתי טוב. הרגשתי שאני נוגעת בקצוות של מהות וייעוד ושמחה.

-

אח"כ אבא התקשר.

מישהו קרוב שהכרתי היטב נפטר מדום לב אתמול בצהריים. 

העולם שלי מקבל זעזוע, בעוד אני צריכה לשמור על אמא. לא יכולה להתפרק. לא אז.

ואז זה פשוט קורה,

אני מגיעה הביתה ועולה על ב', שומעת קולות אבל לא מבינה מה שמדברים איתי, ושוקעת.

אני אוהבת את הלילות האלה שהכל סביבי נמרח; אין חדות ואין סיבה, העולם חוצה את המסגרת.

שואלת את עצמי עם מי אחלוק את גוש הפלדה הדוקרני הזה שעולה ויורד עם נשימותיי, ומחייכת. גם הסיפור הזה יישאר הפעם אצלי.

לפעמים הלב שלי נשאב אל בינות חוליות עמוד שדרתי ואני מתכווצת. השירים שליוו שינויים בחיי מתנגנים לי ברקע דמיוני, והכל פתאום מסתובב.

השמיים מתכילים, ושמש שקרנית נמרחת בצהוב. אני משעינה את הראש לאחור ומנסה לקרוא מרחוק את הפתקים שתליתי על הארון. 

מתחשק לי לצלם את החורף, את הרגשות שלי, את הגלים שמתפרקים ואוספים את עצמם בכזו טבעיות. מתחשק לי לעלות על מטוס ולהסתכל על הכל מלמעלה...

מתחשק לי לנסוע להופעה של שלמה ארצי ולתת לנשמה שלי לשיר עד שתכאב לי הסרעפת. מתחשק לי ללמוד לנגן על פסנתר. לראות נופים חדשים בעולם. להגשים לכולם את החלומות שלהם. 

לפעמים הלב שלי פועם מהר, או שותק מהר, 

והצל הגדול שמכיל את הכל - 

נמוג עם הזריחה.

לנשום, אה. לנשום.

"לשמש ולים, לאלוקים.

אפשר יהיה לערער על טיב ביצועיי בחיי היומיום, אבל לעולם לא ילקחו ממני הניסיונות הבלתי נדלים לשפר ולהשפיע.

אני מודעת לחדות, לכאב, לקונפליקטים ולבערה הפנימית שבי. אני מודעת לנפלאות סביבי, לניסים הקטנים ולהשגחה הפרטית.

יכול להיות שמהות חיי מסתכמת בהתחברות, שאינה מובנת מאליה, לאנשים שהטבע שלי לא היה עוצר להסתכל על השקיעה הזאת דרך עיניהם.

אני עומדת כאן עכשיו, בין כלום לכלום, שומעת את טיפות הגשם העקשניות ואת השאון סביבי. רחש הגלים ממלא אותי בדמעות שלא מצליחות להתכדרר החוצה. הלב שלי נמצא במקום שבו לא חשבתי שמסתובבים לבבות בשעה כל כך מאוחרת.

אולי הבנתי את הדברים הפוך, אולי הלכתי רחוק מידי. אולי אני לא בשבילו, אולי אני יותר מידי בשבילו. אולי הוא באמת אוהב ורוצה, ואני זו שמפריעה לזה להתעצם - עם כל החרדות האלה שתמיד הולכות לפניי.

אולי יום אחד הוא ישרוד אותי, ואותו, ויעמיד אותי על טעויותיי. אולי הוא יצביע עליי יום אחד ובאמת יבחר בי, על פני כל הצדדים האפלים של המטבע. אולי הוא יתקן בי את כל מה ששבור, ויאהב אותי כמו שאני צריכה שיאהבו, יחבק וישמור, יעריך וישתף. ישאר.

אני רוצה שישאר.

בימים האחרונים איבדתי כיוון. אני מרגישה בודדה כל כך, רחוקה כל כך. אני מאופקת ואסופה, בזמן שמתבשלים בי כאב אמיתי ואהבה גדולה גם יחד.

אני לומדת לראות דרך, אני לומדת להיות סבלנית, אני לומדת להתחזק גם כשלא מחזקים אותי, אני לומדת להרגיש.

לפעמים, הדרכים שלי להתקרב קצת מוזרות; אני מביעה ביקורת, אני מראה איפה כואב לי, אני מחפשת מילים נרדפות שיסבירו אותי כדי שלא יהיה מקום לטעויות. אולי הדרכים שלי קלוקלות, אולי הן מובילות לגהינום אדומה.

אולי אני צריכה ללמוד לשתוק, להמשיך לחייך, להתעלם מכל מה שלא מוצא חן בעיניי, ליצור לעצמי ראיה סלקטיבית שתעשה לי טוב. 

עכשיו, כשאני כאן, אני יודעת שלא יכולתי לפעול אחרת.

אם אנשים שסופגים ממני דאגה לצד הרהורים לא מצליחים לעכל את זה, זה אולי עשוי להסביר את זה שאני כל כך לבד, גם כשאני ביחד.

אני דורשת אהבה כשאני מתמהמהת עם שלי, ואני צריכה פתרונות כשאני לא מבהירה את שלי, וכשאני מתוסכלת, אני יוצרת מעגל קסמים מתיש ורע. אבל מהצד השני, אין אהבה גדולה משלי - כשהיא מגיעה אליי, ואין חיבור יותר עמוק משאני יכולה להרגיש - כשיש קרקע פוריה לזה, ובכלל, אני חושבת שמי שמצליח להפריד את השדים שמתחוללים אצלי מהאני שלי - עשוי להתאהב באמת.

ואמנם, מי שרואה אותי כמכלול של הרבה "לא" ומעט "כן", סביר שפספס את כל מהותי וקיומי.

אני יודעת. אני חייבת לבוא מאהבה. חייבת לעבוד עם עצמי על כל מה שסבוך, ולתת לעולם לצקת לתוכי רגשות זכים נטולי אימה ורעד.

אני יודעת. זה יקרה. זה כבר בדרך לקרות.

ובכל זאת, משום מה, אני עדיין מרגישה שלמרות הדיבורים מסביב, יש המון סיבות לקחת החלטה ולגלות אותי, לעזור לי להשיל מעליי משא כבד של שנים.

אני צריכה אנשים אמיצים סביבים, ללמוד מהם ולהתעודד באמצעותם, עד שזה יבוא לי בטבעי. עד שאהפוך לאדם שאוהב גם בלי לשאול שאלות קשות. פשוט אוהב, פשוט נשאר. חי.

עזרו לי לאהוב, תמיד רק התיימרתי לדעת, ועכשיו, עכשיו מונח הרבה על הכף.

שחררו ממני את הכעס והעונש, השרישו בי שלווה וחיבור.

מי יתן ויתמלאו המשאלות לטובה."

-

חורף אוהב וחמים לכולם.

הרוח מסתובבת סביב עצמה בלהט, עת האנה נסתה לחצות את הכביש הסמוך ביותר לביתה.

היא הרגישה כאילו לקחו ממנה את כל העלים, הפרחים, העתיד. לקחו לה את השיער, הבגדים, הקיום. הכל עף.

כשהיא נושקת לאנדרס על הלחי ומחבקת אותו בזרועות רפויות, היא יודעת שהרוח הגיעה אליה. היא תולשת לה את הלב בכח.

היא מדברת אליו, והוא שותק,

כל כך שותק, שזה כבר צועק - תלכי! אני לא יודע מה לומר לך! 

כל כך שותק, עד שהיא מוצאת את עצמה מדברת כמעט ברציפות 6 שעות שלמות, כי כל כך חשוב לה שהוא ילמד אותה. איתה. 

כל כך שותק, שזה מכריח את גרונה לצרוב ולהמהם. היא נשמעת כמו דוב גריזלי כבר מן הבוקר של אתמול.

היא לא מבינה מה הוא רוצה, האיש הזה, מה הוא רוצה. שיגיד, שיצעק, שיראה לה. שיעשה משהו. 

היא הולכת - והוא לא שואל לאן,

היא כועסת - והוא לא שואל על מה,

היא בוכה - והוא לא שואל מה קרה,

היא צועקת - והוא עוצם את העיניים.

היא אומרת שלא משנה - והוא אומר שבסדר, ואם זה מה שהיא רוצה.

היא מדברת אליו - והוא שותק. היא מדברת לעצמה - והוא שותק.

תמיד שותק.

האנה מסתובבת ברחובות הלחים, ומנסה להתחמק בכל לבה מן השלוליות.

היא רוצה לספר על היום שלה, על החיים שלה, על האמת שלה, על מי שהיא. על כמה שחשוב לה לספוג אנושיות, בגלגול כל כך קר כמו זה.

היא רוצה להשען אחורה ולדעת שהוא רואה את הטבע שלה, רואה אותה. היא רוצה לשמוע אותו אומר לה - 

את חשובה, אהובה. את כל עולמי. את השמש במיטבה, ואת הגשם לעתים. את קשת צבעונית שמתחילה ומסתיימת בין שתי כפות ידיי. אני רוצה שתהיי שלי עד שהנצח יגמר, עד.. שהלב יפסיק את המכונה המשומנת, עד שהקמטים יפרידו בינינו. ספרי לי מה כואב, תראי לי איפה שורף, גלי לי מה אפשר לעשות, אמרי לי איך אוכל להקל עלייך. חבקי אותי קצת, נו, קריר. את כזו יפה כשאת מובכת..., אבל את יודעת שאני אוהב. זה טוב, כי גם אני יודע.

היא רוצה לרוץ הביתה ולמצוא פתק קטן מתחת לדלת. היא משתוקקת לידיעה הזאת - שלא משנה מה כתוב או מצוייר עליו, ודאי זה פרי יצירתו. ודאי זה שם בשבילה, מחכה, כמוהו.

היא רוצה שהוא ידע לשאול אותה,

ידע לענות לה,

יהיה כן, יהיה נכון, ישתף, יחמם, יהיה.

והוא, אנדרס שלה, ובכן, הוא הרבה מאוד דברים,

הוא יפה והוא מתוק ולפעמים הוא גם מצליח להצחיק... אבל שלה? לא, זה קצת הרבה מידי לבקש באמצע החורף.

אולי בקיץ הבא.