אני רוצה להיעלם בערבי שישי,

כשכולם יושבים על הכיסאות המרופדים ומשקרים בעיניים.

אני שונאת כל הזמן, 

גם כשאני אוהבת הכי בעולם.

אני רוצה להיעלם ביום שני בערב,

כשאני חוזרת הביתה מהעבודה וחושבת על הריק שלא מתמלא.

אני סדוקה כל הזמן,

אפופה.

ישנה מקופלת, קפוצה. סחוטה.

אני רוצה להיעלם ביום רביעי, אחת לשבועיים, כשיש אורחים.

כשיש רעש חזק. כשמישהו צועק שאני לא מספיקה להגיע.

כשהמסעדה גרועה ואני צריכה להישאר. כשאני לא יכולה להסביר מה מפריע לי.

כשלא שואלים.

אני רוצה להיעלם היום, 

כשאני חוזרת מבית החולים, ועל הגב שלי הצרות של כולם.

הזמן שלי לא חשוב לאיש, 

הכאב שלי הוא כמוץ ברוח. 

אני שבורה כמו פחית מהחומר הלא זהיר,

אני נאבקת בשום דבר.

בשום כלום.

ערימה של דברים שלא אוכל לשנות אף פעם - חולפת לנגד עיניי,

ואני רוצה להיעלם.

אדון נכבד משפשף את נעליו,

משרטט עקיצות במסווה.

הוא איש מרוצה, האדון הזה. הוא איש ששונא.

הוא אדם שתמיד מגדף ומעוות,

מתכנן ומכמת.

אדם של נייר בצבעים.

הוא מרוקן אליי מי תהום עם מי שפכים,

יריקות וליקוקים.

רצפה דביקה שמגעילה אותי.