בכל הלילות בהם בכיתי ובכל הימים בהם דאגתי, לא העליתי על דעתי שאוכל להבין את מה שאני מבינה כעת, בצהרי יום שישי, אחד מיני רבים.

הייתי נערה מוצלחת.

מצטיינת בלימודים, מוכשרת, חכמה, יפת עיניים. המורים שלי אהבו אותי, האנשים שעבדתי איתם אהבו אותי ותמיד היו סביבי המון קולות חברים ומשפחה. אני מניחה שכולם היו סבורים שאני "ילדה בהזמנה". ילדה על פי ספר. כולם רצו צעצוע כזה וכולם דאגו להביט בי בהערצה תמידית. 

יכול להיות שבאמת הייתי מאושרת פעם. יכול להיות שלא הפריע לי להיות מוצלחת, ואפילו די נהניתי מזה. על כל פנים, אין לי הרבה זכרונות מהתקופה ההיא. 

כשאין איזון, הטבע מחפש אותו. אין אדם מאושר מידי כמו שאין אדם עצוב מידי. יש אנשים ששמחים בחלקם, ויש אנשים שאינם. אפשר לומר, שבנקודה ההיא - הטבע השיג אותי. הוא שלח בי חוסר סיפוק איום. מצד אחד - הייתי מודעת ליתרונות הגדולים שיש בי, אולם מצד אחר - זה אף פעם לא הספיק לי. אולי בשל כך, תמיד תרתִי אחר תחושת השלווה והנחת, תמיד חיפשתי עצמאות ואומץ.

הימים חלפו והמכלול המושלם שהיה לי - נסדק. האיזון נשבר כמו שהיה צפוי שיקרה. האכזבות התדפקו על דלתי תכופות, והשאירו את חותמן על עורי הרגיש. האמון הבסיסי שלי בבני אדם - נפגם. מאז אותם לילות ארורים בסוף החורף ההוא - בהם הקזתי דם בשדה ואיבדתי חלק מהותי מן הניצוץ החיוני שבער בי, כמו שאיבדתי חלק ניכר מתפיסתי את הגוף ואת מאזן הטבע כולו. הכשרונות שלי הפכו לאנרגיה כלואה שמכאיבה מפאת אי ניצולה, ואת האישה היפהפיה שיכולתי להיות - החליפה נזירה גמלונית עם מבט חלול ועצוב, מספרים נמוכים ושעות של תסכול וחרפה. גם מערך הלימודים כולו נחבט קשות. חיות פרא משוחררות בתוך הראש הפריעו לי להתרכז, ולא יכולתי לרצות להיות ליד אנשים, לא רציתי לספר בדיחות טיפשיות ולא רציתי לשבת מסביב למדורה ולהתגפף עם חסר שם. רציתי הביתה. כל מה שרציתי, כל הזמן, היה - הביתה.

במשך שבע שנים ניסיתי להבין מה בדיוק כואב לי, על מה אני אבלה. אמנם יכולתי להרגיש את המועקה התמידית בבית החזה, ויכולתי לנחש מדוע היא שם, אבל - אף פעם לא הצלחתי להבין - מה זה, מה יש שם שכואב בדיוק. מה יש שם שמצריך נחמה.

במשך זמן כל כך רב, דיברתי עם נשמתם של אינספור אנשים. לא נמשכתי לאף אחד מהם פיזית, למעט אחד, אבל המשחק הרוחני שרף אותי. גלים של חום וקור ולהט הכו בי שוב ושוב בכל פעם שמצאתי נשמות עם כאב ודופי וצער ויגון ובדידות. 

יום אחד ישבתי מול יונתן - ונורא רציתי לנשק אותו. ראיתי בחורים אבודים לפניו, אבל הוא היה אחר. הוא היה הבחור האבוד שהתנתק מהכל וסלל את הדרך שלו. לא הזדהיתי איתו כמו שיכולתי להזדהות עם הבדידות, אלא הערצתי אותו על הכריזמה והאומץ והשלמות. ההלחמה הזאת שהוא עשה לעצמו, נראתה לי צלקת יפה כל כך - שהשלימה אותו להיות - מכלול של הגשמה עצמית.

לא נגעתי בו, והוא לא נגע בי, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת רציתי לערב גוף בנפש. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת יכולתי לחשוב איך אני עושה קדרה מכל החלל והכאב העצום שנצרתי בתוכי. הפעם הראשונה שבה הרגשתי קצת נשית ויפה.

אם הייתי מנשקת אותו, אם היינו מתנשקים בלילה הכתום ההוא, אין לי מושג עם מה הייתי חוזרת הביתה. אני אפילו לא יודעת להבטיח שזה היה מעיד על תשוקה פראית ואוהבת שסוף סוף זלגה ממני, אבל אולי, הייתי מצליחה להחזיר שבבים קטנים של אנושיות, אולי הייתי מאבדת את הדאגה והאבדן. 

כבר שבע שנים אני מדלגת בין התקשרויות, צוללת לתוך נשמותיהם של המי ומי. אף פעם לא התאהבתי באדם עצמו - כי לא ראיתי את הבשר לנגד עיניי אף פעם. תמיד חיפשתי מישהו, כלשהו, שיוכל להיות פתוח מספיק, רגיש מספיק, חזק מספיק, אוהב מספיק. מתמיד חיפשתי אדם שיוכל להבין מה לעזאזל אני אומרת ואיך לענות לי באותה השפה. הרבה מאוד זמן חשבתי שאם מישהו קורא אותי ונמשך לזה, הוא ודאי מהזן הזה שאני מחפשת, אבל לבסוף הסתבר שאנשים לוקחים מהתכנים שלי דמיונות כושלים ומאיימים.

זה כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם תחושה חדשה.

אני רוצה להיות - מי שברצוני להיות. וגם אם אין רצוני להיות דבר, זה בדיוק מה שאהיה.

פתאום תפסתי את הראש ונפלה בי ההבנה ש - אני לא חייבת לאף אחד הסברים. אני לא צריכה לתת הסברים. אני לא רוצה שאף אגואיסט עם אגו מניאק יתקרב אליי בשם הספרות, הסקרנות או האיום התוך מכנסי. אני לא רוצה לחשוב כל הזמן על בני אדם אחרים, ואני לא רוצה להרגיש כל כך נורא כמישהו שדיבר איתי וראה לתוכי - נעלם, כאילו הייתי לא-אדם. 

אני לא מוכנה להיות חלק מציביליזציה מחורבנת, שכל מטרתה - היא - להתמקד בכל מה שלא חשוב. אני לא רוצה להיות חתיכת הבשר התורנית. לעולם לא אהיה מוכנה להיות. לא בא לי להסביר למה אני חיה כמו שאני חיה, ולא בא לי לדבר.

בא לי להיות לבד, עם מוח נקי לעבוד איתו, עד שיקום הגבר שמסוגל לראות את עצמו אוהב בחורה בלי לרצות ממנה כלום מלבד את היותה מאושרת. אני מבקשת להיות לבד, עד שיקום הבאנדם שחושב שהמאה ה-21 היא מאה חלולה והבלית שאין בה טעם - אלמלא היו בנו נשמות כל כך רעבות לאמת. אני רוצה שתקראו לי, אבל רק כשתראו את הבחור שיש לו אפשרות בחירה בין חיי חומר מפוארים וחיי אהבה אבסרקטיים, והוא בוחר לשרוף את כל התפאורה בשביל לקחת את הבחורה שלו לשחות עם דולפינים. תקראו לי כשיגיע האיש עם הזרועות הארוכות - שיבנה לי בית בתוך הראש, שיאכיל את הרוח שלי בקדרת משמעות ריחנית, שיחמם את הלב שלי ברכות עם כפות ידיו המחוספסות בלי לתלוש לי אותו, שיחבק אותי באמצעות חיוך ושיסתכל עליי ויפסיק את המרדף המטופש בהנהון אחד של הבנה. אני רוצה ש - 

תקחו ממני כל מה שיש עליי ואת כל מה שהרגשתי, תוכלו להוסיף לזה את החסכונות והציונים וכלי הנגינה שלי - קחו את כל זה - ותנו לי אמת. אמת.

אני איתך, ומחפשת עדיין.

לא שלמה,

לא רוצה להשלים,

לא מסתפקת,

לא מסופקת,

ריקה.

צליל חלול מהדהד מכל כיוון, ואני שואלת את עצמי -

מה הטעם לחכות?

מה הטעם לנסות, אם

אני איתך, ומחפשת עדיין.

זה שלי,

זה שייך לי,

אבל אני לא מרגישה שאני שייכת לזה.

ואולי,

זו התובנה החלקה שמגלה לי -

שהבריחה אל כאבו של אחר, לא מעניקה לי

נחת. והשוני המהותי לא מכסה על

מכנה משותף ספרותי או מוזיקלי.

מה אני עושה.

מה אני עושה..

עת המתנתי לחבר שיאסוף אותי מהלימודים, פתחתי את אחד מספרי הלימוד הכבדים שלי. שיחה אמיתית.

'את לומדת פסיכולוגיה?' שאלה אותי אישה שנראתה בשנות הארבעים לחייה.

'יצא ככה' עניתי, אבל אז ראיתי שהיא מעט מתבלבלת ואישרתי ב'כן' פשוט.

'אה' היא אמרה, 'ומה מלמדים אתכם שם בדיוק?' 

שכולנו חולי נפש, רציתי לומר לה. 'כל מיני דברים'.

'למדת כבר משהו על... נניח... נוער?'

עד שאסיים את התארים שלי, הנוער כבר יזדקן קשות, עניתי בלב. 'כן'.

'אז אולי את תצליחי להסביר לי - למה הבן שלי פחות יעיל מנעל הבית שלי, למשל?'

'ל..לא' עניתי לה, 'סביר שלא אצליח'

'היום בבוקר, את יודעת, הוא אמר לי - אמא, אני רוצה כסף. חיפשתי את הארנק, ותוך כדי שאלתי - למה? הוא ענה - אל תשאלי שאלות שאת לא רוצה לשמוע את התשובות עליהן' היא חקתה אותו בבוז, 'עכשיו תגידי לי, מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם עודף המידע הזה?'

'ל..לקוות שזה לא ל-'

'-אני יודעת. לקוות שזה לא נועד לסמים'

'או לפוסטינור' המשכתי אותה בחיוך זדוני. היא עוותה את הפנים. 'סתם. בן כמה הבן שלך?'

'19'

'ומה את מצפה ממנו להיות?'

'נורמאלי, בתור התחלה' היא הסבירה, 'שלא יעשן, שלא יסתובב עד מאוחר, שלא יביא כל יום מישהי אחרת, שיעשה צבא, ש.. ש.. נו, את יודעת, שילמד, שיעשה משהו נורמאלי!'

'הבנתי' אמרתי. 'יש לו חדר לבד?'

'כן'

'את משלמת לו את חשבון הטלפון'

'וממשכנת כיליה בדרך, כן'

'את מבשלת לבד, מנקה לבד?'

'אם אני לא אבשל ואגיש לו - הוא יישב בחדר ולא יקום להכין, אז, כן. וכן, בעלי מפחד להביא מנקה - אישה זרה - הביתה'

'את מממנת את הילד בלי לשאול שאלות שאת לא רוצה לדעת את התשובה עליהן? לא מבקשת עזרה בבית?'

'הוא לא עובד, הוא רק סיים תיכון, ואין מה לבקש, אין לו טיפת אחריות'

'ברור שאין לו. את לא נותנת לו לנסות. תני לו לשטוף כלים יום אחד'

'מיותר, הוא לא ינקה טוב'

'תלמדי אותו!'

'יש לו את המחשב והטלפון שלו, הדבר האחרון שהוא יסכים לעשות - יהיה זה'

'אהא', אמרתי, 'אז - בעצם  לבן שלך יש 'הכל'. את אימנת אותו שתן וקח הוא משחק חד צדדי. יש לו הכל בלי להתאמץ, ועכשיו תגידי לי, אם את לא מצפה ממנו לרחוץ כלים, למה את מצפה שהוא יהיה נורמאלי?'

האישה שתקה, דמעה בצבצה בעיניה, 'אבל, אני.. רק רוצה שיהיה לו טוב'

'כמובן שאת רוצה שיהיה לו טוב'

'ואני רק רוצה שהוא יהיה אחראי ואיכפתי ושידאג לעתיד שלו'

'כמובן' הנחתי יד על כתפה, 'אבל תחשבי לעצמך - שינה הרבה יותר מתוקה לאחר עבודה קשה, כסף הרבה יותר מוערך אחרי שהושקע מאמץ רב, ואפילו בחורה - מוערכת יותר אם יש לה חוט שדרה ואם צריך לעבוד קצת בשבילה'

'אז מה לעשות?' היא שאלה בקול שבור, 'לקחת לו הכל? לא לתת לו כלום? להתווכח איתו? מה?'

'לא עוברים מקיצוניות אחת לאחרת.'

'איך ההורים שלך חינכו אותך?'

'אני לא יודעת, אבל אני יודעת לומר לך שעד גיל 18 הייתי חייבת להיות עד 23:00 בבית, והיה עליי להגיע לבית הספר מידי יום ולהיות נוכחת בכל שיעור ומבחן, לא הייתה לנו תרבות של קניית מותגים בבית, הייתה מכסת שעות ברורה לישיבה מול מחשב, קבלת כסף לא הייתה מובנת מאליה - היה צריך לתת דין וחשבון בכל פעם מחדש, אלכוהול מעולם לא הוכנס הביתה בשום צורה, בארוחות שבת יש תורנות כלים - אמא לא עושה הכל לבד, ואם אח שלי יביא הביתה תעודה עם ממוצע נמוך מ85 - הוא יצטרך להסביר את זה' הסברתי, 'ואולי אני בעצם אומרת לך - שההורים שלי תמיד ניסו לשמור על שימת גבולות ברורים, והדגישו את העיקר מול השולי'.

'וואו' היא התפעלה, 'בטח כל האחים שלך מוצלחים כמוך'

'הם ילדים טובים, כן. מוצלחים זה כבר עניין של מה את מגדירה כהצלחה'

'אז מה את ממליצה לי?'

'אני לא מכירה את הילד שלך ולא קוראת תיגר על שיטת החינוך שלך. אני רק יכולה לומר  - שכל אדם זקוק לגבולות, כל אדם זקוק לחום ותשומת לב, כל אדם זקוק למישהו שיכוון אותו ויתן לו דוגמא אישית. אולי תתחילי עם להפסיק את המשחק החד צדדי. החוליה הקובעת בבית - היא את. תשדרי את זה. עמדי על שלך. את רוצה שהוא יתן דין וחשבון? אל תתני את הכסף ואז תשאלי, אלא להיפך. תהפכי את יחסי הכוחות. תני לו ציפיות לעמוד, תתחילי מקטנות וותקדמי, תני לו לחוש הצלחה והערכה וקחי את האפשרות שאולי הוא ימעד או יכשל'

'אבל הוא ישנא אותי'

'אולי הוא יגיד את זה במילים כדי לעורר אותך לתוך מניפולציה רגשית, אבל את תזכרי שזה קשקוש. הוא אוהב אותך, את אמא שלו. הוא פשוט לא יאהב שמגבילים אותו, כי הוא לא רגיל'.

'וואו' היא התפעלה שנית, 'את באמת טובה במה שאת עושה'

חייכתי בשקט. מה אני עושה?

'יש לך ילדים?' היא שאלה אותי לבסוף.

'לא'

'את רוצה?'

'ילדים?'

'כן'

'אולי'

'תעשי הרבה'

'ילדים?'

'כן'

'למה?'

'כי חסרים ילדים מחונכים בעולם'

'והילדים שלי יהפכו את הסטטיסטיקה?'

'לא'

'אז?'

'אולי הם יתערבבו עם הנכדים שלי, ואולי...'

'אולי מה?'

'אולי יהיה לי סיכוי להתגאות במישהו. אולי יהיה להם קצת יותר מזל'

הימים זהים כשכולם נעים בקצב אחיד באותו הזרם, שפוטים של אותן מוסכמות. אני מוקפת יצורים קטנים שמפחדים מן העתיד.

לפעמים, כשאני לוקחת סיכונים, אני חושבת על כל אלה שלא מסוגלים לקחת אותם. אלה שלא רוצים לדעת מה מסתתר בתוך הנשמה שלהם, מתוך חרדה להכשל או להתאכזב. 

אז אני לוקחת נשימה - ומפצירה - היי את! את רוצה? קומי וקחי! בזרם הדגים הגדול, מובילים הדגים החיים את אלה המתים, בלי לדעת לאן. אם את יודעת מה דרוש לך ואם את מסוגלת להשיג את מבוקשך - אין טעם בפחד מן הלא ידוע. 

תִגדלי.

היפים רוקדים על החול הקר, מעשנים את הסרטן של עוד עשרים שנה. באוויר אווירת חופש מרחפת, ובשמיים מאדים הירח על גבי עננים.

יוג'ין פתח את בקבוק הוודקה ושפך לפיו את הנוזל המר - עד שלא יכול היה לנשום יותר - ואז הניח אותו והלך. נותן לחבורת השקנאים להתמקח למי שייך השלל. הוא לא באמת צריך את זה, אבל הוא מקפיד על כל מפגש פרידה - כי הוא לא יודע מתי יהא זה מפגש הפרידה האחרון. 

במדבר, כך חשב לעצמו יוג'ין, אין מראות. מה שקורה במדבר, נשאר במדבר.

ההרים הגבוהים כיסו את תחושת הבדידות המנכרת של יוג'ין. הם היו גבוהים מהכל, חזקים מהכל. זו באמת ערימת גרגירים מושחתת, הוא חשב לעצמו כשנשכב על הארץ והם רכנו מעליו.

המחשבות שלו לא באמת התעופפו אצלו בתוך הראש. אפשר לומר עליו הרבה, על יוג'ין הזה, אבל מחפש צרות הוא לא. אז הוא נותן לצליל המפוחית הרחוקה להשמע מהדהדת כל כך, והוא נותן לבנות חשופות הירכיים לדלג מעליו, כי הוא אחרי הכל - יוצר פקקים במדבר.

תבואי ותעצרי אותי, הוא מבקש מהדמות שהוא רואה בעיני רוחו. את רוצה שתהיה לך זכות דיבור? בואי. אני לא שומע.

המוזיקה מתחלפת בפעם המי סופר, והוא קם לרקוד. זה לא שלא כואבת לו הרגל, ובכן, היא באמת מעט דואבת, אבל המוזיקה צריכה למהול את הדמויות שהוא הוזה - בקצת שכרון מוזיקלי.

ריקודים של חסד עם זרים, זה מה שהוא מקבל. 'כשכואב לך הלב', אמר לו איזה כושי עם משקפי שמש באמצע הלילה, 'נסה לשבור את הרגל!'.

אם היא תבוא, גמל יוג'ין בלבו החלטה, אקפוץ אליה על רגל אחת. 

עד הבוקר הוא רקד עם הקושי, על רגל אחת. מחכה לקפוץ.