געגועים מתקשים סביבי כמו קרח קר,

כמו בניינים גבוהים ריקים.

כמו מדרונות תלולים.

הדים של שקט.

אני לא מצליחה לזכור איך הטבע היכה בי,

איך חייכת אליי. 

לפעמים הוואקום מושך אותי פנימה, לחוויה על חושית

של מחנק.

אני לא מצליחה לזכור איך נרדמתי בעבר,

איך הצלחתי לישון.

אלה שעות ארוכות של לא כלום,

חודשים של ריק חושני. 

אני כמעט נוגעת בך בחלומות שבהקיץ,

אבל אז אני עוצרת.

משהו בהוויה המרתקת הזאת מכשיל אותי.

אני שוב מתמלאת בכל התסכול הרגשני הזה,

מחפשת נקודות של שלווה.

האור חומק ממני והלב שלי נשבר,

מן עדות מוחשית לכך שניסיתי להשיג פעם משהו.

איתך.

על פני האובך הזה,

הצחנה.

היא עדיפה על פני הציפייה המחורבנת,

השנים והחסד,

ההצלפה, השרפה הפנימית.

היא עדיפה על פני הבכי והכעס,

על פני הזעם והרעם.

על פני המבטים החלולים כשאין לאיש הסבר.

עדיפה הבדידות 

על פני ימים של שנאה,

חלומות שכובים מתים על גבה של אישה.

היא עדיפה על פני הרשימה הארוכה של הדברים שצריך

לעשות,

להספיק,

למלא.

היא עדיפה על פני המרדף,

היא עדיפה על פני המרדף.

*

קשה לי לנשום.

אבא שבשחור, כואב לי.

תפסיק להביט עליי.

אני חלולה מנעיצות האישונים, חלולה ומחוררת.

אני מחזיקה את הראש מעל הכיור וסופרת את הסדקים.

מתי אפסיק לשתות, אבא.

מתי אפסיק לאבד את עצמי לדעת.

אני מפחדת מהלילות שבהם אתה כורע מעליי, מכיש אותי בזפת,

מורח אותי שכבות של ייסורים באמונה שלמה.

משתחווה אל הקיר ומזדקף, ממלמל משהו סתום ובא אליי,

מכה אותי עם המקל.

אני שורטת את הגוף שלי בסיגופים ובתחינות,

עד שאתה מרחם עליי.

מחזיק בציצית ולוקח אותי על הכתפיים שלך,

מתחכך בי וגוער בי,

משפשף ולא פוגע, לא זורע, רק גווע משקרים שהם לכלוך בתכלת,

ומבקש עליי.

- - - 

רבקה מנדלשטיין-יצחקוביץ. 

TAKE 6