אני הולך ולא איכפת לי באמת, או שאיכפת לי - אבל גם מזה כבר לא איכפת.

אני שונא שאת מסתכלת עליי ככה, במבט המתאכזב הזה שלך, כאילו אני הדבר הכי בזוי שיש. ואני בכלל עליון, אני חזק, איך את לא מבינה? אני ביריון, אני רמבו. אני יכול לעשות בך כרצוני. את בובת מריונטה מרופטת וחסרת שימוש, אני מפרק אותך לאבק. מישהו צריך להסתובב בחדר הזה בלי הכרה. מישהו צריך לעוף.

אני הולך ואני לא רואה אותך ממטר. או שאני רואה אותך - אבל רק כשאת לא מבחינה בי.

את בטח חושבת שזה נורא שאני כועס ושונא, את בטח חושבת שבגלל זה אני הולך.

לידיעתך, אם אני כועס עלייך, אני לפחות אוהב אותך. אם אני שונא אותך - אני לפחות מרגיש אלייך משהו. אז קחי, את שומעת? את צריכה לקחת את זה. זה הרבה. זה כמעט הכל וזה כמעט שלך.

אני הולך, ועל הזין. אני הולך, ולא משאיר לך אפילו צל.

את יכולה לצעוק עליי, 

את יכולה למות,

זה לא באמת משנה משהו.

אצלך זה אולי יסנן משהו מהרעל שנתתי לך קצת לפני שהבנתי שכדאי לפורר אותך מאשר להתפורר איתך.

החזק שורד, ואת רואה.

אני הולך, אבל תבטיחי לי שתזכרי שפעם הייתה לזה פואנטה. היו לי דברים חשובים לומר באופן כללי, אני נשבע לך.

את תופסת אותי עייף עכשיו, האן. אני מותש, צרוד. בודד. חזיר שובניסטי אמיתי שנוחר אל הירח תוך התפלשות בבוץ.

אני יודע לקלל אותך ואותי ואת אבא שלי; אל תחשבי שאני חס על מישהו, גם על אבא שלך יש לי מה להגיד. למה הוא לא מתאמץ כדי שתהיי מאושרת, תגידי לי? למה לא איכפת לו? הוא אבא שלך, הוא חייב להיות איכפתי יותר מאדם רנדומלי שפגשת ברחוב. רנדומלי, נגיד, כמוני.

אני, אני לפחות שולח התראות לפני שאני פוגע בך, אבל הוא, הוא מחרבן לך את אילן היוחסין. אני אומר לך, את נפלת עוד לפני שבכלל הכרת אותי.

אני לא אומר את זה פעם ראשונה. שמעת את זה כבר פעם, גם אם זה לא נשמע לך מוכר כעת, במילים אחרות. זה היה 'תעופי', 'תלכי'. את פשוט לא הבנת.

אני הולך, אבל לא לפני שאספר לך שזכית.

את זוכרת, אני יודע איפה ללחוץ ומה להגיד, איך ליצור את המתח, איך לרסק אותו, אותך. אני מכיר את הכל. אני יודע איך לגמור אותך ולקרוא לזה "לסיים", אני שומע מה עושים לסוכריות. אני אומר לך שזכית - כי אני גוש של עיוותים. אני ילדות קשה, אני קולב שבור, אני מלא בכל כך הרבה נשים - שזה צורב על השפתיים. כל כך הרבה עיניים בוחנות, כל כך הרבה ידיים ממששות. אני חבילה עוברת, גם כשאני זה שמעביר את ההילוכים. אני כזה באוטומט.

אני הולך בלי לריב איתך, למרות שאני אוהב את זה.

אני יודע מה את חושבת, אבל אני לא באמת מכור לוויכוחים; אני פשוט אוהב את הכח.

אוהב שליטה.

אני אוהב שאת נכנעת באנקה, ומנסה עוד קצת, ושוב נכנעת בקול שבור. והזיעה הקרה הזאת על צוואר, מתגלשת לך אל החזה היפה. אני אוהב - שאת שורטת ואז מוחה את הדמעה ומתכסה. לא מתחלקת.

אני הולך - גם אם מחר כן יהיה לי איכפת. 

זה בטח נשמע לך פלצני. נו, בטח. אני נשמע פלצני לכולם.

אף אחד לא מאמין לי כשאני אומר שאני מכיר כל נקבובית,

כל מפרק,

מכיר כל תנועה, כל סימן,

ברור לי איך לומר מה קרה לי ומתי, ומאין באה הצלקת.

אני יודע שאני אבין מחר שהיה לי כאן הכל, כי אני מבין את זה עכשיו. הכל זה אף פעם לא מספיק.

צריך מעט ובקושי, שיהיה למה לצפות; צריך שמחת חיים - כדי לא להשאב לחרא הסמיך שהתרגלנו לריח שלו מלילות של ירח מלא.

מחר אני אבין כמה נפוח הייתי וכמה ריק אני ממזמן. בלעדייך.

אני הולך - למרות שהמכתב הזה מחורבן. למרות שהרסת לי את התקווה. לא, בעצם אותה את נתת לי. אני מתבלבל עם הלב.

אני כועס עלייך, אני אוהב אותך, אני שונא,

אני מדמיין אותך יפה.

יפה וטובה. בשלנית יהירה ומעצבנת שעושה אותי רעב.

אני שומע את הקול שלך לפעמים, גם כשעכשיו זה כבר רחוק.

גם אם שנינו בעצם צרודים, עייפים, רחוקים. כועסים.

מחקתי אותך,

את מחקת אותי, אני רואה שאת לא מופיעה.

ויש מן מילים שאסור להגיד עכשיו - 

כמו סליחה ומצטער,

אבל אני בטוח שאת יודעת - שלא הרווחתי שום דבר מזה שאני שותק איתך. לא הרווחתי מזה שהלכתי אז, אני לא מרוויח גם היום.

ובכל זאת, אני פשוט חייב לזוז, חייב לחיות, לנוע, 

ללכת על קו דק דק דק - שקוראים לו - לא אני.

ואם את עוד כאן - אז את בטח רואה, אני סובל.

כבר מאוחר בכל השעונים, ואני נשארת.

מתוך הלילה השחור משתקפות פניי ומבהירים חלומותיי. אני לא נמצאת במקום תודעתי גבוה כרגע, והקור האימתני הזה כאן לא מוסיף חן.

אני מנסה לחשוב על משהו שפספסתי. אולי בכל זאת לא הסברתי כל עניין, כל פרט. אולי טייחתי משהו, אולי הכחשתי. אולי רציתי משהו ולא אמרתי, אולי ביקשתי משהו במילים הפוכות. אולי הלכתי לאיבוד בתוך כאוס המילים הגדול, או שחזרתי.

אני אוהבת תותים, לא אוהבת מלחמות. אני בעד הרמוניה ונחת, בעד קורולציה מושלמת, בעד סינרגיה.

אלה לא מילים גדולות, אלה האהבות שלי. לא תמצאו עדויות בשום מקום על אנשים שחושבים שאני נהנית מהמידן או מחרחרת אותו.

אני מהבחורות האלה שמצביעים עליהן ואומרים כל מיני מילים מנוגדות - כמו 'צינית, אבל מתוקה', או 'לא רזה מקל, אבל יפה', ו'היא אמנם נראית מאוד ליברלית, אבל היא בעצם קצת שמרנית'. ואני, אני לא מהבחורות האלה שאומרות דברים מנוגדים בכלל.

אני אומרת -

בייבי, אני גבוהה. אני גבוהה בעיקר כי אני מרגישה גבוהה, וקצת גם כי אני גבוהה באמת.

אני דתיה, בלי אבל. אני עושה תשובה מידי יום, ווידוי וכל מה שמקרב אותי לטבע שלי.

אני לא רזה כמו בחוברות של 'לאישה', אני גם לא שוחרת רזון, ואני אוהבת כל מה שיש, גם כשאני צוחקת על זה.

אני מחפשת יציבות, חדות. מחפשת עדינות, רכות, נעם הליכות משונן.

יש לי קורת גג, אי שם בדרום השפלתי, ואני מרגישה בסדר גמור.

לא בא לי לריב, לא בא לי להתעסק בזוטות, לא בא לי להתיימר להציל את העולם. לא בא לי שיאשימו אותי בכל מה שלא עשיתי.

בואו, יש לכם מה לומר לי? תשפכו. אל תשמרו בבטן. אני רוצה לשמוע הכל, גם אם זה יביא ללכתי.

בייבי, אני לא בחורה של ניגודים. אני בחורה של לקחת הביתה ואז להחזיר. אני ספר בהשאלה. אני רומן מותח עם נגיעות של קומדיה ואקשן. 

אני באה, אני הולכת. תמיד חוזרת לפינה שלי, למקום היחידי שבו אף אחד לא מנסה לעשות ממני משהו שאני לא.

הלילות האחרונים נראו לי שחורים מכרגיל.

אולי זה החורף הזה, ואולי זו אני - שתופסת את הראש ואומרת - לעזאזל, איפה הסוף הטוב? איפה הנס?

לפעמים אני נזכרת איך ידעתי פעם את הכל, איך פתרתי פעם כל חידה.

כל מה שנשאר לי מהימים ההם - אלה יומנים קטנים. דפים מפוזרים. ספר. המון שקיות ריקות. שמיכת פילים ארוכה. ומעיל. מעיל שחור שאני מתכסה בו עד והרגליים והקצוות, ורק הראש מציץ. תמיד בשליטה.

אני מבינה,

אני קשה. 

אני לא מתכופפת ולא מבליחה כשרק טוב לי.

אני רוצה שישמעו מה יש לי לומר, מה כואב לי. אני רוצה שיתנו לי לישון טוב, אני רוצה שיעזרו לי לבטא כל תחושה למילים.

אני רוצה להפסיק להרגיש כאילו אני במלחמה אינסופית מול כל מי שאמור להיות בצד שלי.

אני לא מוכנה להסתפק בפחות ממתאים, ואני מאוד משתדלת להסביר מאוד בהתחלה מה יש ומה אין, מה יכול להיות ומה לא יקרה אף פעם.

אסור לבאס אותי בימי שלישי, כי זה יום לימודים ארוך, וכי אני לא ישנה טוב בד"כ בימי שני. אסור להציק לי בכל יום אחר בשבוע.

צריך לשמור על ענייניות, על נכונות, על הרבה יותר מכוונות טובות. אל תספרו לי בדיחות שאני לא מבינה, ובטח אל תסמסו לי אותן. הכל נשמע הרבה יותר גרוע בהודעות טקסט, כי לא שומעים את הטון.

כשאני רוצה להתרחק, זה לא אומר שנמאסתם עליי. זה אומר שאני רוצה להתרחק. אין סאבטקסט, אין כוכביות, אין מילים קטנות. פשוט רוצה לנסוע רחוק, לכמה שידרש, ואז לחזור. כאילו כלום. כאילו לא הלכתי מעולם.

אפשר להחמיא לי המון ואפשר לבקר אותי בלי סוף.

בסופו של דבר, אני עדיין שם בשביל כל מי שצריך אותי. אז שחררו.

שחררו אותי.

קריין: "מנוף עריצות במשל על מערכות יחסים ציוריות ודחפי הפרפקציוניזם הנשיים"

*חיכוך גרונות*

-

ציורים, ציורים.

כתבים, דיוקנים, טיוטיות. 

מרחוק זה נראה לך נהדר.

אחר, שונה, קסום. יש טאץ' של פוסט מודרנה, וטאץ' של אבסטרקטיות.

זה מנצנץ, זה נראה כמו משהו שבא לך לתלות על הקיר או לקפל לתוך הכיס, ובאמת, זה כל כך מעניין.

בדרך לציור, את עושה צעדים קדימה. 

את פוסעת חרש עד אליו, מחוייכת, כמו מצאת אוצר משכבר הימים.

לפעמים את אפילו רצה.

הציור מתרגש.

אבל אז, כשאת ממש מולו,

את פתאום רואה את כל מה שאפשר לראות רק מקרוב.

המחיקות, הקצוות, החיספוס, חוסר פרופורציה, בעיות הצללה, רשמים של מתחת.

את אומרת לו -

כאן, וכאן וכאן,

וכאן וכאן וכאן,

וכאן,

וגם כאן,

וכאן ושם, ובקצה, אתה רואה?

הציור מצטער, הוא נכמר ומתכנס, כמעט מתקמט פנימה.

'את רואה בי רק את כל מה שלא בסדר!' הוא צועק בלי מילים. 'מה קרה לכל ההתפעלות? האהבה?'.

את מחייכת בעצב.

'כשבאת שמחה כל כך, לא חשבתי שיהיה לך כל כך הרבה מה להגיד! כל כך הרבה ביקורת! את שמה לב לכל פרט שלילי, זה מייאש.'

הציור נשכב על הספה ומטה את ראשו.

הוא מבזבז קצת את הזמן, כך זה מרגיש, הוא יכול היה למצוא קונים טובים יותר.

הם לא היו דואגים יותר ממך, ולא היו איכפתיים יותר ממך,

אבל אולי הם היו מתרגשים יותר. מרגישים יותר.

ואולי, הציור הזה שאת רואה עליו פיקסלים מנומנמים, וקצת חריגות בצבע, וקצת מחסור בגימורים טובים, יבין שאת רואה גם את כל מה שיפה ומוצלח. את פשוט ציירת ביקורתית. את יוצרת. ואנשים שיוצרים, תמיד ישימו לב לפרטים הקטנים שצריך לתקן.

זה לא שאין לך אהבה,

זה שאת פשוט לא מתרגשת. את לא נופלת בבכי חסר תקנה, ולא נשרפת ברגשות. 

את לא מרגישה צורך עז להתמלא בחיצים, אין לך כיסופים חסרי תקנה ולא רוח גבית מטורפת.

את אמנית שאוהבת את הקירות שלה, את העבר שלה, את כל מה שגלום בו כאב, כי כאב קל להרגיש. לא צריך להיות אנשים גדולים. את אמנית שאוהבת רק את מה שמוכר, שידוע מראש. את לא יודעת אם זה רעיון טוב כל כך לציור יפה כמוך להסתובב עם ציירת ביקורתית כמוך. כי תמיד, הוא צריך להבין, תמיד - יהיה לך מה להגיד.

-

קריין: "אם יש לכן ציור חשוב במיוחד, ולצידו הרבה מאוד שדים מופרעים בתוך הראש,

תנו חיוך. מספרים שיש הרבה ציירות בעולם.

בסופו של דבר, 

החיים האלה קצרים ואבסטרקטיים. תמיד אפשר להתמקד בבלגן שנמצא אחרי השוליים, 

ותמיד אפשר לבחור לראות בזה את האנושיות במלוא הדרה."

אני לא יודעת אם יום אחד אפסיק לחפש מה לתקן, אבל אני יודעת שהציורים היפים ביותר שציירתי - נמצאים אי שם בערימת הטיוטות.

עשר שנים מהיום.

בת 32. נ+2, ועוד אחד בדרך. הריונית.

מתגוררת ביישוב צבעוני ויפהפה, מגדלת שני כלבים והולכת עם נעלי אצבע.

שיער ארוך, מניפה קטנה בצד העין, בטן מבצבצת. 

במרכז היישוב נמצאת הקליניקה שלי. בקליניקה שלי יש מרפים בעיסוק, קלינאי תקשורת, תרפיסטים במוזיקה, אמנות ודרמה, דיקור סיני וטיפול במסאז' ואבנים חמות. חוץ מזה, יהיה שם חדר צדדי שבו אערוך אבחונים לילדים ונוער, בשיטות קצת פחות מציקות מאלה המוכרות בשוק.

הגבר שלי יהיה בחור נפלא. כזה שמנשק בעדינות, ומחבק בעדינות, ואוהב. ומספר. ומפזר את הילדים בגנים.

לגבר שלי יהיו שרירים, והוא יוכל להגן עליי מפני כל איום ושבר. הוא יהיה אבא מדהים ושותף מופלא, הוא ידע לקרוא אותי במבט. הוא יספר לי סיפורים מרתקים, ויגלה לי את כל האמת, ואחר כך נרקום תוכניות בנינו לבין עצמנו.

הגבר שלי יהיה זקוף ומוכשר. הוא ידע לעשות כל מה שאני לא יודעת, ויותר. הוא יסתכל עליי ויחשוב שהבטן הזאת מחמיאה לי ממש. 

עוד עשר שנים - תהיה לי משפחה, יהיה לי מקצוע. כל הבעיות שיש לי היום יראו לי טיפשיות, ילדותיות. אהיה בקשר מצויין עם ההורים שלי, ואמא אפילו תשמור על הילדים כשאצטרך.

אקבל הצעה מפתה ואשקול לנסוע עם המשפחה לחיות שנה בחוצה לארץ. את הפרויקט שלי בארץ ינהל אחי, שיהיה אז בן 25. חתיך, שרירי, אחרי מקד"צ, אחרי שירות צבאי משמעותי, אחרי שנת לימוד באיתמר, וממש לקראת סיום תואר כלשהו, כרגיל בהצטיינות.

אחיות שלי, שתהיינה אז בנות 29 ו17, יהיו אחראיות על הכלבים ועל נעלי האצבע, כי - בכל זאת - אי אפשר ללכת עם נעלי אצבע בכל מקום.

אנחנו נדבר המון והן תאהבנה את האחייניות שלהן בטירוף.

בעוד עשר שנים - יכול להיות שאהיה נורא מותשת. קורה. השגרה יכולה להיות ממש מציקה לפעמים. ועדיין, כך אני בוחרת להאמין, ארגיש טוב. יכול מאוד להיות שאתקשה להתעורר בלילות למשמע בכיות הקטנים, ויתכן שארגיש שאני קורסת תחת עול, ושיהיה נורא קשה למצוא ערב רק עבורי ועבורו, אבל בסופו של דבר, אני אזכור שפעם, כשהייתי צעירה, הייתי נורא אופטימית, ושאופטימיות - היא מנת שחוקם של כל מי שמבין את ארעיות החיים, את משמעות החיים ואת זה שזה לא מנוגד אחד לשני.

אנושיות רבה גלומה בפינות הצער והיגון, הכאב והקושי.

מתמיד התחברתי יותר לאנשים שמחוברים יותר לצד הזה של המטבע. טרגדיות תמיד נראו לי מרשימות יותר.

אולי זה טמון בעובדה שרק בני אדם מסוגלים להתמודד עם סטרסור או פגע בדרך שאינה מובנת מאליה.

בבית הספר היסודי - החברה הכי טובה שלי הייתה הבחורה הכי מוזרה בכיתה. היא הייתה לבנה כמו סיד, והשיער שלה היה בצע זהב מבריק. תמיד היא נראתה לי כמו איזו רוח רפאים שנגלתה אליי. 

בבית הספר התיכון - נוספה לי חברה מוזרה נוספת. היא הייתה חובבת מטאל, לבושת שחורים, היו לה המון נמשים ומעט חלומות, היא הייתה קצת אובדנית ואחרת. עד היום אין לי מושג בדבר הנטיות המיניות שלה, כי היה לה מזה ומזה.

בשירות - נוספה לי חברה אתיופית. היא הייתה שמנה ומצחיקה, והיה לה סיפור חיים הזוי. היא הגיעה "עד לרמת גן הגדולה מאשפתות רמלה". ככה היא תמיד הייתה אומרת. היא הייתה מבשלת מעולה והיא תמיד הייתה שופכת את האפר של הנרגילה בשירותים.

בעבודה - נוספו לי חבר ערבי אחד וחבר הומו אחד. החבר הערבי היה מספר לי על הקושי בלסגור את החודש כמיעוט במדינת לאום כמו ישראל, והחבר ההומו היה מציע לי להתחתן כדי שלא יצטרך לחטוא שוב ושוב.

באקדמיה - החברים הכי טובים שלי היו: חוזרת בשאלה רדיקאלית, גאון עם הפרעת קשב וריכוז חמורה, בחורה יפה עם דימוי עצמי מתחת לרצפה ועוד כל מיני אנשי קצה כאלה ואחרים.

האנשים שיצאתי איתם - תמיד היו שונים בנוף. תמיד הייתה איזו בעיה. תמיד נמשכתי לשם דווקא בגללה. תמיד זה נגמר לא טוב.

יכול להיות שזה אומר עליי משהו.

יכול להיות שזה אומר - שהמשיכה שלי לצדדים אפלים נובעת מרגישות יתר, ו/או מחוסר הערכה עצמית. יכול להיות שזה אומר - שהרבה מהקושי שנמצא בחיי - נבחר על ידי, שוב ושוב ושוב. 

יכול להיות שהבחירה שלי בכל מה שלא ממהרים לחטוף, כי זה פשוט מסובך או מסוכן, קשורה בהרגשה שלי שלא ממהרים לחטוף אותי. 

אני רצוצה עכשיו,

מתוחה, 

אני לא מקבלת כל מה שאני צריכה,

יש מן עננה כזאת שמשחקת איתי משחקים,

והרוח,

אוי הרוח,

היא תמיד בכיוון הלא נכון.