בשימוע לא מתוכנן בבית המשפט, מריונטה גילתה שהיא בובה מעיתונים. היא לא הצליחה להתבטא כראוי או שלא הבינו אותה נכון, ובכל מקרה, הידיעה שלבה עשוי מנייר - קמטה את זוויות עיניה.

אם היא תבכה עכשיו - ודאי תהפוך לעיסה. אם היא תצרח עכשיו - ודאי תקרע עד לעמקה. אם היא תשב בדממה - יעטפו בה דג או דגה.

מריונטה ישבה בצד ושמעה הטחות. היא חייכה וכעסה לפרקים, ולא מצאה לנכון לתת לעצמה אפשרות אמיתית להסביר.

העולם מלא במילים של אנשים אחרים, ולמריונטה קצת נמאס. למרות כל מה שנאמר לה, היא יודעת שבובות על חוט אולי הולכות לאן שמבקשים, אבל הן לפחות שייכות למישהו.

-

כשאני חושבת על החיים שלי, אני מעט מתבלבלת. יש משהו מפחיד בהבלחות הדעת, משהו משתק. פתאום הכל נראה כהה, ומיד מבהיר, וכל העולם המשוגע של הלא נודע מתכווץ ומתיישר.

החיים האמיתיים שלי מתחלקים לזמן שבו אני נמצאת לבד ולזמן שבו אני חייבת להיות עם אחרים. כל חיי קיוויתי לא להיות תלויה, ופתאום בפאתי ימים אני מוצאת סדקים בעצמאות שלי.

לקחת בחירות שמעולם לא חשבתי שאקח - זו הדרך שלי לתת מעוף לקיום שלי. לעתים אני טועה ולא יודעת איך לתקן, אבל לפעמים אני באמת מצליחה לשנות חיים. מצליחה לגעת. מצליחה לצקת משמעות.

אני לא זקוקה לאישורים כמו שאני זקוקה לשקט. קולות חזקים מפחידים אותי, מטלטלים אותי. העולם פתאום נראה מאיים וקודר.

בכל אחד מאיתנו יש אש.

הרבה דברים יכולים להעצים אותה - הן טוב והן רע; אהבה וחיבור מחד, תחרות ומידן מאידך. 

אני מוצאת שהמדורה שאני מחזיקה בתוכי היא מייצג הטעויות והגאוות שלי. כך אני מתחממת, קצת נכווית, ובעיקר - משתדלת להאיר.

שאו לפידים והיו אתם. אל תפחדו מהמחיר.

צהרי יום ראשון, מעונן חלקית.

אני חסרת שקט, עייפה, מתרגשת משהו. טרדות היום מתערבבות לי עם עקצוצים בכפות הרגליים.

מוזר. 

מרגישה מוזר.

היום הזה התחיל הפוך, ופתאום... דייט.

מה דייט? איך דייט? למה? איך זה קשור? מי אחראי למאורע הנשגב?

דייט...

צהרי יום ראשון, אם כן, מעונן חלקית.

אני לובשת משהו נחמד, מאופרת בקטנה. פה ושם, נגיעות של נוצצים, ואל תשאלו מי רואה.

הראש שלי במקום אחר, אבל אני פוסעת בזריזות, נפעמת. כל כך הזוי.

יש שמועות על חיים מצחיקים ועל עולם קטן, ופתאום זה מקבל מן משמעות וחיוך.

דייט.

-

טוב,

אז פרלין, הבחורה הנפלאה בתבל, הקדישה לי רבע שעה מחיה [זמן יקר, לא לזלזל] וחייכה אותי לגמרי.

איזה כיף. כל כך נדיר לראות מישהי שקראת עד עכשיו - קמה לתחיה - במובן החי של המילה.

אז,

אני שמחה ממש, ומתרגשת ממש, ואיזה מקסימה היא, אתם לא מאמינים.

הייתי בכיף מצרפת לכם טלפון שלה להובלות, אבל... היא תפוסה. לא איתי, אם תהיתם. לצערי. בכל מקרה - היה מקסים.

זהו. רק רציתי לשתף.

אני חושבת שמשהו התגבש, כן.

אולי בסמסטר הבא אהיה חכמה יותר, זהירה יותר. אולי אחריו אסע לאנשהו, אצלם את העולם.

יש משהו כל כך אמיתי בזמן הזה שאני מבלה לבד במחשבות. כל אדם צריך לעשות את חשבון הנפש שלו, וכנראה עכשיו זה הזמן שלי.

נשארו עבודות אחדות ומבחן אחד, וזה כאילו שהחיים שלי מתחילים לקבל צבע חי. הדם זורם בלחיים. 

אני אוהבת את הריח של הגשם ואת הצבע שהחדר שלי מקבל כשהשמש מחליטה לבצבץ. אני אוהבת את החדר המסודר הזה, ואת השמיכה עם הלבבות שמזכירה לי מַשהו ילדותי ואופטימי. אני אוהבת שאין טלפונים ואין מרדפים, וכל מיני אחיזות עיקשות מתחילות לשחרר.

אני לא יודעת איפה אהיה בקיץ הקרוב, אבל יש לי תחושה שמשהו טוב מחכה לי שם. כן.

רק עוד קצת סבלנות.

התמונות מתחלפות, כך, באיטיות נלוזה, ואני בוהה בהן בלי להביט באמת.

זה כאילו שאני כבר יודעת מה הן רוצות לומר, ואני כבר משתעממת ומיד כועסת על עצמי. 

אני יודעת ששינויים הם עניין שצריך לחבק, אבל זה קצת מוזר עכשיו. יש כמה דברים שעוד לא אמרתי, והם לא יכולים לדבר בעד עצמם. אני כנראה צריכה ללכת עם הרצונות הטבעיים שלי בלי לחשוב איך אסביר אותם.

כולם סביבי מפחדים מהחיים, ולי לא איכפת. אני עייפה מהמרדף ומההסברים ומזה שאני צריכה תמיד דברים שאין, או שיש במקום רחוק מידי.

הייתי שמחה לישון יותר, כן. ושהמחשבות יילכו להציק למישהו אחר.

קירות נועדו כדי להרחיק את התקרה.

אומרים שיש מכסה לכל סיר, רוכסן לכל שמלה וטבעת לכל אצבע - אבל אני מכירה מחבתות, שמלות עם גומי ואצבעות חשופות עדי עד.

-אלמונית.

הבעיה הגדולה, אם לא הגדולה ביותר, שיש לדתיה הלאומית המצויה - היא שממש מתחת לאף שלנו, מתגבשת לה "יהדות אופנתית" שהיא כאבן שואבת לבחורים דתיים רבים. "יהדות אופנתית" היא גרסת ה2.0 ל"יהדות השורשית", ויש בה מן הערבוב המוזר בין דת יהודית למאפיינים חילוניים בתיבול לגיטימציה ועלי דפנה.

הדתי ה"אפנתי" המצוי - הוא קצת סטראוטיפ, ולכן יעדיף את הבחורה שלו לא תימניה ולא מרוקאית. הוא ירצה שוחרת מותגים, שנועלת נעלי עקב כמו אישה אמיתית והכי חשוב - בחורה שמבינה שבחור חילוני זה לא קוף.

"קוף" - כך יגדיר הדתי ה"אפנתי" - הוא חיה עם פאות עד המותן, לבושת שחורים, המתנועעת בלא קשר לקצב המוזיקה, כאשר דומה שהיא מדברת לעצמה. ה"קוף", כך ימשיך הדתי ה"אפנתי", יורק על נשים, מקלל ביידיש וניתן לזיהוי ע"י טלאי כתום בתמונות בעיתונים.

הדתי ה"אפנתי" לא שומר נגיעה, כי הוא מאמין שהוא בשליטה מלאה כשהוא מנשק בחורה, וכן יש לו מן גישה מאוד מיוחדת בכל מה שקשור לפוליטיקה, יחסים בין נשים לגברים, "קופים" (או חרדים) ובעיקר - המון ביקורת על עולם רווי דתיות רגילות שעוד מעדיפות ללבוש חצאית צנועה על פני מכנס פדלפון שחזר לאפנה, נועלות נעלי סירה, מתפללות לבורא ובאמת מאמינות שהן תמצאנה גבר שלא יבהל כשהוא יראה את הילד של חברה שלהן שוכב בעגלה בחתונה של חברה אחרת.

לדתי ה"אפנתי" יותר קל להעריך בחורה חילונית משכילה על פני דתיה לאומית משכילה. הוא עשוי לקפוץ למערכות יחסים מעורבות והוא בכלל לא מבין למה זאת בעיה. הוא חושב שההלכות הכתובות שייכות לתקופת בית שני, אבל היי, הוא מוכן להקריב פה. אז הוא יעשה מאמץ ויניח תפילין, כי זה מתחבר לו לשורשים שלו, ומאידך - הכיפה תהיה על הראש רק כשמדובר בצרכים ייעודיים.

בוגרות אולפנה שכמותי, היו בעבר הדבר הכי מבוקש בקרב דתיים צעירים שוחרי ציונות והשכלה. אולי זה עידן השפע, הגלובליזציה ומהפכות הידע - שפשוט בלבלו כמות גדולה של אנשים. וזה כואב.

הדתי ה"אפנתי" יחשוב פעמיים לפני שהוא נפגש עם בחורה שתוארה כ"מתוקה אמיתית, לומדת חינוך במכללת אורות", כי - 'מתוקה אמיתית' זה שם של עולה מאדיס אבבה (לא עלינו, כמובן), ועם 'מורה' לא ייצאו לו ילדים יפים. הוא ראה מה קרה לחבר שלו, יוסף בצלאל, שהתחתן עם דברת שם טוב. היא למדה חינוך והיסטוריה, ויצא לה ילד שדומה לאגריפס הראשון. ירחם השם. 

הדתי ה"אפנתי" יודע לדבר. הוא טוב בשיווק, בפוליטיקה, בפרשנות. בחור סובייקטיבי שמוכר 'אמת'. הוא הרי בעצם הבחור הכי סובייקטיבי אובייקטיבי בעולם. הוא אולי בוגר הסדר, הוא אולי שירת שלוש שנים ביחידה מובחרת בצבא, אבל הוא לא הבחור שיסתכל עלייך בדייט ויגיד לך - "אני אוהב את הצניעות שבך, את האור שקורן ממך, את האהבה והנתינה... את נשמעת לי מעניינת בטירוף...". הוא יסמס לחבר שלו, תוך כדי חיוך, שיתקשר קיבינימאט, כי היא הרגה אותו עם השאלות שלה על העבר והעתיד... ומה עם קצת הווה בבית הזה???

הכת החדשה של הדת האופנתית הולכת ומתפשטת. זו הרי כת שמציעה מצפון שקט (שמירת שבת וכשרות) לצד בחורות יפות שאין רק לראותן בלבד. זו כת שמצדיקה רווקות עד גיל מאוחר, עד אשר תמצא האחת - שהיא דתיה עם טאץ' של חילונית.

-

אני לא יודעת מתי "חתונה" הפכה להיות מילה גסה. אני לא יודעת איך כל בחורה שמדברת על זה נחשבת ל"לחוצה". אני לא יודעת איך כל העולם היפהפה הזה של שיתוף וזוגיות הפך לזירת מקח כל כך נלוזה. אני לא יודעת איך נעלמו כל הבחורים הדתיים הטובים, שלא מפחדים שהעצמאות שלהם תתערער אם הם ילכו בשביל האבנים הצהובות - עפ"י התורה והפוסקים. אני לא יודעת איך השאלה "אתה דתי?" הפכה להיות שאלה כל כך מסובכת. אני לא יודעת מתי הספיקה להתפתח פה כת שטחית כל כך, מינית כל כך, שטוענת שהדת שובניסטית, אבל מייצרת עוד ועוד כיווני חשיבה שובניסטים וסקסיסטיים הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. אני לא יודעת מאיפה קמה ההנחה נשים שיוצאות כנגד ההתעסקות הקדחתנית בסממנים חיצוניים, עושות את זה כי הן בטח מכוערות.

פוסטים כאלה וכאלה - מעצבנים, כן. מאוד. הם מבטאים את הצד הזחוח והמבחיל של ה"דת". בלי לפגוע באף אחד.

אז קצת לפני שאתם מוכרים לי עבר של יחידה צבאית מובחרת נוסח יוצאי עדות "מה שבאפנה", תנו לי קצת תשובות פחות מורחות, מתפלספות ומתכתשות עם עצמן בנוגע לדת (ממש כמו שאתם דורשים מהמין הנשי...), לאלוהים ולעצמכם. אתם דתיים? איזה כיף. אתם דתיים בערך? כלומר, בין שתיים לארבע וכשאין בנות בסביבה? - מגניב. יש לי דתל"שית מה זה מגניבה להכיר לכם...