אלה ימים שבהם אני מודאגת. 

הנשמה שלי מזקינה והגוף שלי מאותת שקשה לו להמשיך במתכונת הדאגות הנוכחית.

אני מוצאת את עצמי מהרהרת בשאלה - מה אני מסוגלת לעשות באמת?

בעורפי נושפת כל העת התחושה שהטעם אינו. אנו ארעיים כל כך, מתכלים כל כך. אין זכר לחלומות של אנשים קטנים.

אני נורא רוצה למצוא איזו תבנית שאני כן מתאימה לה,

לא טובה מידי עבורה, לא חדה מידי עבורה, לא מאיימת. 

פשוט תבנית - פשוטה - שתסתדר איתי ואסתדר איתה, ושארגיש בבית.

תבנית שתשרה אותי במים עד האזניים ולא תיתן לרעש לחדור אליי.

אני רוצה שקט וביטחון וסיבות טובות להעביר עוד יום. עוד שעה.

אני רוצה תבנית שתאסוף אותי, תשמן את הדפנות שלי, תתן לי צורה.

רוצה להתעטף בחום - שינפח אותי, שיתפיח. שיהפוך אותי לראויה למאכל. 

אני רוצה להיות טעימה, ערבה לחיך. מספקת.

כזו שנותנים ממנה ביס - ומתפתים לעוד. עוד..

אלה ימים שבהם אני לא בטוחה שאני מהסוג הנכון.

יש בי בדידות מובנית שהכתה שורש ומן עקשנות עבשה שמקשה אותי.

אני לא מחפשת דבר, לבד ממקום. חסר לי מקום. וכששואלים אותי למה, אני אפילו לא יודעת להסביר.

זו מן תחושה ילדותית שמחפשת להתרפק כמו חתול קטן שאין לו שכל, אבל יש לו פרווה.

עלטה שדופה מכסה אותי לקראת הבוקר, וקשה לי לקום.

החיים שלי נצמדים לקירות מרוב פחד, ואין לי לאן ללכת.

כולם עסוקים בתבנית הפרטית שלהם, כולם רוצים למכור משהו למישהו.

רק אני רוצה לישון. שתחבק אותי חזק, ולישון.

אני זוכרת הכל, 

או את הרוב,

אני זוכרת כמעט.

אני זוכרת את החריצים בתריסים

ואת הריח של התרסיס שהתפזר בשירותים,

זוכרת את הדקורציה.

אני זוכרת את הרצפה ואת המנורות,

ואת הספה ששוקעים בה עד מטה.

אני זוכרת את השקרים הקפואים האלה שאין להם שם

ואת הצחוק המתגלגל שהתעופף מתוך הנשמה שלי,

זוכרת איך נישקת אותי אחרי שנגסתי בקצה התות האדמדם מסוד.

אני זוכרת את התחושה הכבדה הזאת של הניסיון הבלתי פוסק לרצות אותך,

זוכרת את הרצונות הפרטיים שלי שהנחתי על המדף, להתאבק בנחת.

זוכרת את המחוות שלך,

זוכרת את המחשבות,

זוכרת שחיפשתי אותך נאנח, נאנק, ולא מצאתי.

אני זוכרת שכל מה שהטריד אותי היה - אם אתה מסופק, אם אתה שלם, אם טוב לך.

אם אתה מתגעגע, רוצה, מנסה, משתדל, מכסף אליי. 

זוכרת את הטעם של העלטה, את התזוזה של ברכיים,

זוכרת את החום המזיע בחדר הסאונה שהתקשה על פניי.

אני זוכרת את הביס הראשון מקציצת הירק של חיים,

זוכרת את השלוק הראשון מסחלב התפוחים בבית שבמושב קטן בצפון,

זוכרת את הגעגועים החותכים שניסרו אותי הלוך ושוב בכל רגע.

זוכרת את המבט הצוחק שלך, הלוחש שלך, המתוודה שלך,

וגם את המבט הסגור, האטום, הנעלב, השונא, הרודף, הנחבא.

זוכרת את הלב שלך,

זוכרת את האבק בחדר שלך, 

זוכרת את הבגדים שקיפלתי שוב ושוב.

זוכרת את השמיכות שחטפת לי באמצע הלילה,

זוכרת את הכרית שהעדפת,

זוכרת את החומוס.

אני זוכרת את הצבעים שאתה אוהב,

אני זוכרת את החולצות שקנינו יחד,

ואת הלב שלי. 

אני זוכרת איך התווכחנו,

אני זוכרת איך השלמנו,

אני זוכרת שביקשנו סליחה.

אני זוכרת מה היה לי חסר, אני זוכרת מה היה לי יותר,

אני זוכרת שאמא שלך פעם אמרה לי שאני יפהפייה ומרשימה וחכמה.

אני זוכרת איך היא התעלפה,

אני זוכרת איך הצלנו אותה,

אני זוכרת איך שמרנו על הילדים.

אני זוכרת איך קנית לי ספגטי כשממש התחשק לי,

אני זוכרת איך הסברת לי על כח הכבידה.

זוכרת איך יצאת מהחדר באמצע הלילה כדי לחפש אוכל.

זוכרת איך השינה שלך הייתה קלה,

איך הבחנת בי נעה באי נוחות,

איך שמת לב שאני כבר ערה.

זוכרת איך הצקת לי עם הרגליים הקרות אחרי שכבר התחממתי,

זוכרת איך התפקעת מצחוק שהרעיד לנו את הנשמה.

זוכרת את השברים הקטנים האלה שאספנו כל הזמן, בעקשנות.

זוכרת את השמלה הקצרה שלבשתי כשנסענו לצפת,

זוכרת את המחמאות ואת השיער המצחיק על הידיים של הדודה.

זוכרת איך זכית בהתערבות עם הרופא הבכיר וקיבלת ספר.

זוכרת את הגאווה שמילאה לי החזה כשהבטתי בך,

'הבחור הזה, הוא שלי. שלי'.

זוכרת איך פחדתי לספר לך שאני קצת פוחדת,

שהרכבת הזאת של החיים שלנו מפחידה אותי עמוק.

זוכרת שגילית לי שגם אתה מפחד כל כך, עד שלפעמים שהעצמות כבר כמעט נשברות.

אני זוכרת את האודם על הפנים שלך,

את המילים שאתה מוציא מהפה כשאתה רותח,

את הקריצות,

את החיבוק שנתת לי מעל השולחן.

זוכרת את הנחת את הראש שלך על הבטן שלי, כשעמדתי על ידך בזמן שישבת - ואמרת - 

'איך אני אוהב אותה...'

אני זוכרת איך חיכיתי לקרוא את מה שתכתוב לי ליום ההולדת,

זוכרת את הנשיכה הצורבת על השפתיים בכל פעם שלא יכול לדבר - כי נדרשת ללמוד.

זוכרת את הריח של העיר שלך בגולה

ואת החשק שהבולונז שלך תמיד עשה לי,

ואת המים שאתה לא מצליח לגרוף אחריך במקלחת,

ואת הריח של סבון הגוף,

ואת האור במקרר שפתחתי בשבת,

ואת הערב ההוא שבכיתי עד הגג כי צעקת עליי בלי כוונה,

ואת המונית שהזמנתי,

ואת התחושה הזאת שאתה מקבל כשאתה צופה ביונית לוי מביטה בך דרך מסך הטלויזיה הענק שלכם.

ואת הנסיעה ברכבת, שלא היה לה סוף,

ואת התיקים שסחבתי,

ואת התמונה שתלינו,

ואת החור שקדחת עם אבא מאחורי המראה שלי.

ואת השיחות על הילדים,

והחינוך,

והשבת,

והכשרות,

והעבודה,

והלימודים

והעתיד. (אוי, העתיד..)

זוכרת את הדממה הזאת שהייתה כשהשמש עלתה, 

או כשהבטת בי בזמן שאתה אוכל,

ואת הנשיקות משכימות הקום,

ואת ארוחת הבוקר שהקדמתי להכין לך.

זוכרת את הכתפיים שלך, אני כל כך אהבתי אותן,

ואת ההליכה המצחיקה שלך בבוקר עם התחתונים באמצע הבית.

זוכרת את השריפה של השעות האחרונות בכל שבת

וגם את השריפה שחוללת בחדר המקלחת של ביתי...

זוכרת איך השתפרתי נורא בגירוד המרפקים

ואיך בניתי מחתרת משומנת עם דני בכל פעם שנאלץ לכתוב עבודה.

זוכרת שדולב שאל למי אני מתפללת ולמה אלוהים לא אמר גם לו שאסור להדליק טלוויזיה,

זוכרת איך דגדגת אותנו עד שלא יכולנו לראות כהלכה מרוב דמעות.

זוכרת שאף פעם לא שאלתי אותם אם אתה מתכנן להשאר איתי לנצח,

או אם אתה חושב שניפרד בבוא היום.

זוכרת את העיסויים שהשקעת בי בכל פעם שכאב לי נורא,

ואת ההודעות והמכתבים והציורים והתמונות והתכנונים.

זוכרת את התחושה של לאהוב אדם זר עד שהוא הופך להיות חלק מהזהות שלך.

זוכרת את החריקות של הסוף,

איך ההרים נראו פתאום גבוהים מאי פעם ואיך הקור חצב בקודקודים.

זוכרת את כל הלילות שלא ידעו שינה, ואת הבכי והכעס,

זוכרת את הבדידות הזאת שהיא שונה מכל בדידות אחרת. היא ערירית שכזאת, חסרה. 

כאילו מישהי כיבה את כל השלטרים, ונשאר לו רק הגוף שלך, שמתכווץ לכדור כל כך קטן.

זוכרת איך זה להיות מישהי שלא יודעים איך לשמור עליה מבלי לאבד אותך,

וגם איך זה להיות נאהבת נורא,

חשובה נורא,

הכרחית.

זוכרת איך זה לקרוא אותך כותב שאני האישה של החיים שלך - ולהתאהב בך באמצע הרחוב, עם השקיות של הסופר ביד ונעלי הבית ששכחתי להחליף.

זוכרת איך זה לשמוע המון רוסית באוזן, 

לראות המון מבטים מזווית העין,

להריח ריחות של מלחמה.

זוכרת את החיוך של רגב, בלילה האחרון שלי, 

מן חיוך מנחם, של כמעט משתתף בצערי,

ואת החיבוק הזה שהוא הרעיף עליי, כמו אומר לי - 'את תהיי בסדר'.

והחיוך הזה ליווה אותי, בכל התהומות האלה שנפערו תחת רגלינו בכל ראש חודש, כמו נתלית בקצוות החבלים שאחרים השאירו לי.

שלא אפול...

זוכרת איך חיכיתי להתחתן איתך,

לשמוע אותך אומר 'לנצח'.

לשלוח לך סנדביץ מהביל עם סלט עשיר בתוך שקית חומה,

שכל הרופאים יקנאו.

לנשק אותך בבוקר, לפני שהחמה עולה,

ושוב בערב, אחרי שוקעת,

להבטיח לך שמחר יהיה קצת פחות קשה.

לצלם לך את הילדה שלך עם שתי קוקיות, 

להקליט אותה שרה 'אבא בא, סבא בא, גם הסבתא יא-בא-בא'...

להוכיח לך שהשד לא גדול כל כך,

לא נורא כל כך,

כי יש כל כך הרבה סיבות טובות להודות על החיבור הזה.

אני זוכרת איך הגבתי כשהבנתי שגם אתה חולם לא פחות,

רוצה לא פחות,

מנסה,

אבל לא יכול.

ואת זה עדיין קצת קשה לי לזכור.