המבט שלי לא נצנץ בחשיכה כשהוא הלך.

הבחור הזה הולך, ואני לא נכמרת. לא שורפים לי הפצעים, והרגליים רדומות.

אני משתוקקת למרדף אחרי האין מושג, וחומקת מפאתיו במהירות שלא תיתכן.

שמש זורחת מנדנדת לי מבין חריצי התריס. אולי הבוקר המאיר ישכין מעט יותר שמחה במתקן שהוא אני, שהוא אתה. ויש עוד חיצים רבים שאני לא יודעת איך לתלוש, מבלי שיחוררו את הריאה העקומה.

אני חושבת שהעונה הזאת צורבת לי את העור, מתוך חיבה מיוחדת. הרוח לא חזקה כמו הלובן הפראי שמקשט את העיניים, והרגע החלש ביותר, הוא הנגיש ביותר, השמור.

אני שוחה בים שחור, והמים קרים. אלוהים, קופאת לי המחשבה. אני מחפשת את זוג העיניים הכחולות שימשטו את התודעה, והן אובדות בינות בערת האנושות כלפי הקושי והדרמה.

אין לי ברירה, אלא לברוח. לברוח בלי לשתות או לעשן, בלי לברוח באמת. רק לרוץ, לרוץ רחוק, ולא לחזור.

עלטה רכה מילה את האוויר הקר. בפעם האחרונה שניסיתי לחצוב את התודעה, או את הלב, מים קרים שטפוני. זוהי אש עטופה בחבצלות, שמתנפצת כמו זכוכית וקרה כמו קרח יבש. לפעמים זה צורב, לפעמים זה חונק, ויש צל גדול שמעיב על האושר, ונחלים צרים של תענוג שורף.

העייפות מכריעה את הריקנות הדלה, שאין בה כלום ואין בה למה. כשהאושר נחנק והנשמה שלי בוערת, יש חלק אפור שמתנסר ומתחבר בו בעת. אני לא מצפה שיבינו אותי, אבל כן שיביטו לתוכי, שיחשבו - כמה יפה. כמה צריך להיות שלי.

לא אהיה, לא זאת הפעם, לא הייתי יכולה. ועדיין, השקרים הקטנים נראים כמו מתג שמאיר את השכונה הלבנה. אולי נמות בשעות הפנאי, אולי נלך.

השעון הגדול על הקיר הראה שרבע לשתיים. הסהר היה רך ויפה, כאילו ממתין לאישה של חייו. אני לא יודעת למה הלילות האחרונים היו כל כך ארוכים, אבל המחשבות שלי קבלו זמן איכות על המרקע. אני יודעת שעוד תאהב אותי, אבל זה לא מספיק לי עכשיו. אני יודעת שאוהב אני, וזו ידיעה שלפעמים קצת מביכה אותי. חברות שלי נמצאות כבר בעולם אחר, הרבה יותר מורכב. ואולי אם יכולתי לבחור, לא בטוח שהייתי משנה את כל זה. ועדיין, יש משהו טהור בהלך החיים הברור מאליו, שלפעמים מגרה אותי מאוד.

לפעמים אני מסתכלת על העולם ונמסה. אלוהים, איך הכל יצא לך כל כך מושלם. אפילו הרע והמכוער, מושלמים. איזה פחד להיות חלק מעולם כל כך כאותי ומופתי בו בזמן. אולי חטאתי מידי, אולי החטאתי אחר. אולי אני צריכה ישועה מהירה שתיכנס לחריצים ותשאב את האבק. 

החיים חולפים, בעוד אנחנו מתעסקים במרדף אחריהם. נראה לי שכדאי קצת לעצור, להתחמם, להסתכל, להשתנות. 

רצה לשום מקום, אני רצה. אני שומעת את הלב שלי מתפוצץ, וממשיכה להזדרז. יש אלוהים בשמים והוא לא כל כך אוהב אותי, כי ככה זה. אנשים כמוני עובדים קשה בשביל הישגים כמו זה. השרוול מושך אותי לתוך הכתף, ואני מועדת לתוך תעלה עמוקה, משתגעת בבכי. מקמרת את הגב, ומתפתלת למראה חבורת הייסורים הניבטת מרחוק. לפעמים הסדקים עמוקים. לפעמים האושר לא בנמצא, ואתה צריך למות ולחפש. צריך להשתגע בבכי.  

לפעמים הקנאה מנסרת אותי, ולמרות שאני מתפללת בבוקר שהיא תהיה חולה היום, היא מגיעה. מתיישבת בשורה הראשונה, משחקת בשיער. היא הכי יפה מכל הבנות, אבל בטוחה שכולן יפות ממנה. אלוהים, מאיפה הבאת את כל האש הזאת ביום גשום כזה?