האמת היא שאיני רואה דבר כשאני רואה אותך כעת.

שום כלום.

שום דבר.

זה רק אתה, עם הפנים העגולות והשיער שצומח כלפי מעלה, כמו קוצים או דשא.

בדיוק אתה, כמו שהשארתי אותך, 

זחוח ובהיר, 

לבן ממש.

עם קצת אודם על המצח ואף נוכח,

עיניים כהות, כמעט שחורות, 

כמעט כמו הלב שלי - כשאני חושבת עליך.

אני לא רואה בך דבר, חוץ מאת מה שהייתי מעדיפה שלא לראות.

הגעגוע למה שהיה לי קודם, אינו מרפה.

הוא בוחש בי ושורף ותוסס, מבעבע בי כאב שלא חולף ולא נגמר.

אני מוצאת את עצמי חושבת על מהות חיי, אבל מתקשה למצוא.

קשה נורא לחיות עם התחושה הזאת, הריקה, שמעסה לי את הגב והצלעות.

היא משרה אותי במי מלח מרככים ומוציאה ממני את חדוות רוחי.

החיפוש המתמשך מתיש ומייגע.

לא ניתן לאחות את התמונה הגדולה הזאת שדמיינתי.

זה רק חור גדול ושחור ששוקע בי ולא מאפשר לי לנשום בלי להזכיר לי 

שאין לי דבר אחד בעולם שהוא שלי,

חוץ מהכאב הבלתי נסבל של החידלון המתחקה אחר 

מותי

בעודי נמצאת בשלהי הרבע הראשון של חיי.

לפעמים הנשימה נעתקת מעצם הקיום,

מבלי לקחת מעדר ולעבוד בשדות בקדחתנות. 

לפעמים יש מן גוש בגרון שתיכף מתפרץ,

מבלי שיקרה דבר מה רציני.

לפעמים זו העונה והימים האפורים שחולפים בה,

גם כשהשמש זורחת.

לפעמים זו רק אני, בלי יותר מידי גינונים. בלי הגנות.

רק אני,

עם החור הענק הזה בתוך הלב 

שלא נסגר.

וקר כבר עכשיו, כן. די קר.