עפיפונים עצובים מקשטים את השמים, 

עפיפונים ריקניים. חלולים. נבובים.

עפיפונים שבכלל לא רציתי לראות.

אני הופכת עוד דף בעיתון ומתחשק לי לברוח למקום שלא ימצאו אותי.

מקום בלי מילים, בלי פינות של מחשבה.

מקום עם רוח,

מקום עם טעם.

מקום עם בדידות שלא כואבת לי. 

שלוש מאות יונים, אולי יותר, עפו בשמים.

הן היו כהות ובהירות,

כמו נקודות של התזה בגוונים של חורף.

המרחק מביא איתו ניכור,

מבטים של אל חזור.

לפעמים אני תופס את השטיח

ומנסה לנער את עצמי, אבל

הכישלון תמיד ברקע ואני חדל.

רציתי לספר לך על השמיים הלבנים כאן,

על הארומה, על הוואקום.

רציתי לספר על השנים שחולפות בנינו בכל יום, אבל

אני לא יכול.

הקו איטי, הקול מגיע באיחור.

אני רוצה להיזכר כל כך באיך שאת נראית,

באיך שאת נעה,

במה את לוחשת, אבל

הזיכרון שלי לוט בערפל ואני כבר נמצא

כמה סנטימטרים בפנים.

נשארה כאן התמונה שלך מהחגים, אבל

את ציפור זרה

והקן שלך איה.

הוא פרכס ופרכס ופרכס וככה זה נגמר.

מצאתי את רוחו שמוטה לרגליו,

כולה תהומות ונבוכים ושערים נבובים.

מצאתי אותו בלי כוונות יותר, בלי חרטות יותר,

רק בשר מפותל דחוס בתוך גוף.

נורא רציתי להציל את המצב, לקפל אותו לשניים, להפיח בו איזה רעיון.

נורא רציתי לשגר אליו תמונה שראיתי לא מזמן - 

גמל רוכב על קוף במציאות שמקבילה.

אבל הוא לא פרכס יותר, 

ואני עמדתי מעליו, 

חיפשתי איזה רשת ביטחון לדבר אליה,

אבל נפלתי מהגג

כי הוא נשבר

והתחיל לספר.