שלום, קוראים לי אנני , זה שם בדוי.
החלטתי להשתמש בשם בדוי מכיוון שהרצונות שלי מושכים אותי לכתוב הרבה על חיי הפרטיים ואולי לתת גם דוגמאות.
אני מתכוונת לכתוב על חיי, חיי אחרים, קצת על פילוסופיה ומשמעות החיים בשבילי.
יש לי כל כך הרבה מה להגיד ולספר ולהביע אבל צערי לא היה לי למי לספר. עד עכשיו שהחלטתי לפתוח בלוג שבו אוכל
לכתוב מה שאני רוצה מבלי לפחד שיתקפו אותי.
לאחר שחוויתי הרבה חוויות נפשיות קשות ושוב, אף אחד לא יודע עליהן כי אף אחד לא שמע עליהן, הגעתי לסוג של שלב בחיים שלי שהבנתי מהי השקפת העולם שלי, ואיך אני חושבת שהעולם צריך להתנהל ומה אני אוהבת ומה לא, ומה חשוב ומה לא.
מעולם לא הייתה לי סמכות הורית שיכלתי לראות בה כדמות ראויה לחיקוי. יש לי אבא ואמא ואחות גדולה ואחות קטנה.
אולי אני טיפה סנובית בנוגע לזה אבל סבלתי מהם נפשית הרבה והם ממש לא ראוים לי בחיים שלהם.
אישיותם פשוט נחרצת ועלובה. הם תקועים בחיים שלהם, לא זזים לשום מקום, דואגים לכסף שבורח בין הידיים ואחר כך בוכים על זה.
הם כל כך אטומים לעצמם ולמה שהם מכירים בלבד. אנשים צבועים, אינטרסנטים וחסרי רגשות. לפחות לגבי.
מה שהכי מצחיק, שזה מעצבן אותם שאני ילדה מרוחקת ושקטה ומנומסת - בעצם ההפך הגמור מהם. הם חושבים שהם יכולים להפוך אותי לאחת מהם אבל הם חיים בסרט. אני יודעת מה אני רוצה להיות ואיפה אני רוצה לחיות ואני יודעת שאני עוד אעשה את זה. בלעדיהם.
אבל אני אחת שמסתכלת על חצי הכוס המלאה.
אולי אין לי חברים מאוד קרובים שאני יכולה לשתף אותם בהכל אבל הם אנשים טובים ומצחיקים שכיף לי להיות בסביבתם.
הם לא שונים בהרבה מהמשפחה שלי כמוהם, גם הם אטומים למודרניות ולחידושים בחיים אבל הם בסדר, הם עושים זאת מתוך תמימות וחוסר ידע.
המשפחה שלי פשוט סוגרת שערים לכל מה ששונה מהם, בין אם זה הומואים,סלביות,שחורים,סינים,אתיופים, וכל דבר שהוא פשוט לא לבן וסטרייט.
למרות שגם לאלה יש אטימות במשפחה.
החיים שלי בתיכון הם טובים.
אני בכיתה י', תלמידה מצטיינת והמורים פשוט רודפים אחריי. נחמד שיש מישהו שבאמת מעריך את העבודה הקשה שלי, זה באמת לא קל אבל אני עושה את זה כי אני סופרמן. לפעמים אני אוהבת לדמיין את עצמי כבאמת גיבורת-על, שמפיצה את הרעיונות שלה ואת האהבה שלה בעולם ובום אפצ'י, העולם נראה טוב יותר. יכול להיות שזה טיפה רעיון ילדותי אבל המחשבה והלב זה המקום שלך שבו אתה יכול לעשות מה שאת רוצה מבלי שאף אחד ידע.
כל אחד צריך את המקום שלו.
מכיוון שאחרי 16 שנות חיים אני עדיין לא יודעת איפה אני עומדת, או איפה אני אמורה להיות, אני הרי לא מרגישה פה בבית.
דבר די מוזר לא ? הרי נולדתי וגדלתי פה אבל בלב שלי אני בכלל אמורה להיות במקום אחר.
לכן אני אומרת, שלמזלי יש לי את הלב שלי והראש שלי ששם אף אחד לא יכול להגיד לי מי אני או מה אני צריכה להיות כי שם זה המקום ש-ל-י.
כרגע, אני מבחינתי בלילה חורפי מאוד בניו יורק, בדירת סטודיו משלי. מסביבי הפלאפון הנהדר שלי, מוזיקה (שבישבילה אני אכתוב פוסט מיוחד כי מוזיקה זה הכל) תה של ארל גריי בלבד והמחשב היקר לי מכל, כותבת וכותבת את מה שיושב אצלי כבר די הרבה זמן.
אני מקווה שמישהו באמת יקרא את מה שיש לי להגיד, למרות שאני מפחדת מהתקפות, בקפאק נורא חשוב לי.
בנוסף, אני מקווה שמי שיקרא את זה,אם בכלל, יוכל להזדהות אם מה שיש לי לומר כי אני יודעת שאני הייתי צריכה את זה בזמנו, שהייתי במקום אפל יותר בפנים.
אז עד לפעם הבאה, תאהבו את עצמכם ותאהבו את הסביבה. תחייכו על יום גם בלי סיבה כי אין לדעת מתי כל זה יגמר.
איזה קיטצ'ית יצאתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
