הפוסטים האחרונים עברו לטיוטות, ויש תחושה של התחלה חדשה באוויר. 
יולי כבר כאן, ואת השבוע האחרון העברתי בבית בהתבודדות מוחלטת. חיכיתי חודשים לזמן שאוכל להירגע ולחשוב, וכשהוא הגיע, הבנתי שאין לי משהו מיוחד לחשוב עליו, והזמנים עוברים בין רוגע אפתי לבין רצון לטפס על הקירות. האובססיות חוזרות, אלו שחשבתי שנפטרתי מהן מזמן, ואני מתחילה להרגיש אני יוצאת מדעתי. לפתע הווליום של הטלוויזיה חייב להיות במספרים זוגיים, תיקיות המחשב צריכות להיות נקיות לחלוטין, ואני מוצאת את היד נשלחת לעבר העור ותולשת בלי מחשבה. התחושה פתאטית, והביקורת העצמית שלי לא נותנת לי מנוחה. כי זה לא הגיוני לקבל התקף חרדה מהמחשבה שמספר השירים בפלאפון יהיה אי זוגי. אבל זה עובדתי בעיניי, ולא משנה כמה פעמים אחשוב שזה אידיוטי, הלב עדיין יתחיל לפעום מהר יותר מהמחשבה, כמו שהוא פועם בדיוק עכשיו.
אני מקיפה את עצמי בהרבה מילים ומחשבות, אבל האמת שהתעייפתי. אני לא ישנה, אלא מאבדת הכרה. הימים מתבזבזים על שינה, והלילות על כתיבת פוסטים לעיניים שלי בלבד.

השעה חמש לפנות בוקר, והגיע הזמן שלי לאבד את עצמי קצת.
לילה טוב.