|
| 7/2014
עצבים מרוטים.
אני בן אדם "שאנטי", מהסוג שמאמין שהכל באמת יהיה בסדר, שנשאר רגוע למרות כל הלחצים, ולא ממהר לשום מקום. עם האופי הזה, זה די מגוחך לסבול מחרדה. אבל הרי השורש של העניין זה חוסר הרציונליות. הרי אני לא באמת מאמינה שמספר "לא טוב" של תיקיות בלפטופ יגרום להבדל כלשהו בחיי. וגם לא שאם אני לא אכבה ואדליק את האור "עד שזה מרגיש נכון", לא יתן יותר השפעה מאשר הפעם הראשונה שלחצתי על המתג. אבל ברגע הספציפי הזה ההיגיון יוצא לחופשה, והמספר 31 (שאני נאבקת לכתוב אותו בפוסט, דרך אגב), נראה כמו הקץ, מרגיש כמו גיהינום ונותן סיבה טובה לריאות שלי להפסיק לנשום ולגוף שלי לקרוס.
לפעמים זה לא שם. היו תקופות בחיי שהמאבקים היו קצת פחותים, היו תקופות שהיה קל יותר. אבל זה כמו להסתובב עם חבל כרוך סביב הצוואר, שמישהו אחר מחזיק את הקצוות. הוא יכול להחליט לחנוק אותך סתם ככה, וכל מה שאתה תעשה זה להתפתל ולהילחם על כל נשימה.
בדרך אתה לומד לעשות את התנועות שיגרמו לחבל להיות קצת רופף יותר, כמו להימנע מלהדליק את האור, או לכתוב קבצים, או לאכול מאכלים מסוימים. או לדבר עם אנשים, לצאת החוצה, להביט במראה או לשים מצעים על המיטה. רשימה בלתי נגמרת של דברים שנראים כל כך פשוטים, והם רחוקים מכך. אבל זה לא הפתרון, זו ההתעלמות. זה האבסורד של לקבל התקף חרדה בגלל החרדה מהתקף החרדה שבא. וזה האבסורד שאני חיה אותו כל יום. ואני ממשיכה לצחוק, אבל בחיי, הבדיחה הזו כבר לא מצחיקה יותר.
בכלל לא.
(זה רק מספר, זה רק מספר, זה רק מספר).
(זה רק מספר, רק מספר, רק מספר, רק מספר, רק מספר)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בתולת הברזל