כשהחיים מכים בך כמו רכבת דוהרת

יש לי חברה טובה שחלקתי איתה את ספלסל הלימודים באוניברסיטה, ולאותה חברה היה חלום: לא להביא ילדים לעולם. רצה הגורל והיא התחתנה עם בחור מוצלח בכל רמ"ח איבריו ומעשיו, ואותו בחור רצה גם ילדים. לאור העבודה הקשה של הבחור, והלימודים של החברה, היא הצליחה לדחות את הקץ וכך היא נמנעה מלנסות להביא ילדים במשך 3 וחצי שנים (לא כולל עוד 3 שנים שבהם הם יצאו). 

יום אחד, נקרתה בראשה של החברה מחשבה, היא רוצה להקים משפחה. היא לא רוצה ילד, אלא משפחה. שנות השלושים כבר הגיעו זה מכבר, וכנראה שזהו באמת הזמן המתאים. הם החליטו לנסות. והפלא ופלא, כבר בניסיון הראשון נקלטה החברה להריון (ואני טוענת שזו דרכו של העולם למנוע ממנה מחשבות חוזרות בעניין). הנה כבר הגיע התואר לסיומו המיוחל, ובתום המבחן האחרון אותה חברה לקחה אותי הצידה וסיפרה לי על דבר ההריון המרגש (שבוע 16). מרוב הלם לא ידעתי מה לומר. אפילו לא ידעתי כיצד לשאול אם היה זה מרצון או מתוך טעות. אך לשמחתי אותה חברה חלקה בפניי את האמת לאמיתה, והוסיפה כי היא מתכננת לעבור לארה"ב לרגל העתקת מקום עבודתו של בעלה. היא המשיכה לשפוך בפניי עד כמה החוויה הקשה מטלטלת אותה רגשית, ועד כמה היא חרדה לעבור את ההריון הנכסף בארץ זרה ללא קרובי משפחתה לצידה. והנה אני, חברה טובה, הצעתי את עזרתי בלידה. וכך היה. רכשתי מבעוד מועד כרטיסי טיסה לשבוע המיועד, וחיכיתי. מספר ימים לפני הטיסה התבשרתי שחברתי בדרך לחדר הלידה. "לעזאזל" אמרתי לעצמי, "גם ככה לא הייתי בטוחה אם לטוס או לא, ובסוף היא עוד ילדה לפני הזמן", "לא נורא" אמר בעלי "את דווקא תבואי בשלב הכי חשוב, כשהיא באה הבייתה וצריכה הכי הרבה עזרה", "כן, צודק...." אמרתי בשקט. והופ הנה אני בשדה התעופה ממתינה ל-15 שעות טיסה מרגשות, לבד (כי למי יש כסף לקחת גם את הבעל), תוהה לעצמי כיצד אני אעזור לה ואתרום מהידע הרב שלי. הזמן זחל, הטיסה הייתי ארוכה, וגם הטיסה השנייה לא נגמרה. כלו הסרטים שיכלתי לצפות בהם, האוכל השאיר אותי חסרת אנרגיה, עוד שעת שינה, ועוד אחת, הגב כבר נשבר מהכסא הארור והצר, אבל הנה אני תכף מגיעה אליה, הנה זה מגיע. וכך בתום 15 שעות מייגעות למדיי, הגעתי. צעדתי אל אולם קבלת האורחים בציפיה לראות את בעלה שהגיע לפגוש אותי. והנה הוא, מנופף בידו. "איזה רזה הוא" חשבתי לעצמי, אבל מה זה משנה כרגע, הגעתי, זה מה שחשוב. הלכנו יחדיו אל הרכב החדיש והמפואר שלהם שחנה מחוץ לאולם, והרי לי הפתעה- חברתי ממתינה לי יחד עם העוללה הקטנה. הו כמה שמחה ואושר. חיבוקים ונשיקות, היכרות ראשונה עם מי שלעתיד תגרום לי להצטער על בואי. 

ומשם נסענו בדרכים ארוכות, מחלון הרכב אני מזהה חנויות "costco" "target" "'ross", "איזה יופי" אני אומרת לעצמי, "כמה חנויות נוחות יש כאן, אתם בטח מבלים בחוץ כל הזמן" חיוך נבוך מצידם, ואני חוזרת לבהות בנוף שמחוץ לחלון. והנה אנחנו מגיעים לשיכון חדש ומפואר, עם שער חשמלי ומכוניות גולף מזדמנות. הבחור מחנה את הרכב ואנו יוצאים, נכנסים לבית אמריקאי טיפוסי- שטיח מקיר לקיר בחדרים, ובסלון רצפת פרקט. מאובזר בכל המכשור האלקטרוני הנחוץ, בעל ריח של אורנים, קירות לבנים חשופים, ובעיקר אווירה של "אמריקה". "וואו.." התפעלתי לעצמי, "איזה בית מקסים". אכן מקסים, לימים עוד אבין עד כמה לא.

והנה חלף לו היום הראשון, הגיע היום השני בהתרגשות גדולה, אני מכינה ארוחת בוקר מפנקת, מכינה להם קפה לפי העדפותיהם האישיות, אנו יושבים לאכול, מדברים מעט, ואז אני מפנה את השולחן. והרי הוחלט בפה מלא שלי ופיות סתומות שלהם, כי מרגע זה אני היא המבשלת בבית. ואכן, כך היה, בכל יום בישלתי מאכלים מבית הוריי, עם דגש על צמחונות (מאחר וחברתי צמחונית), עם המון אהבה והשקעה. 

היום השלישי הגיע, יום שישי, מכינים ארוחת ערב יפה, יושבים לאכול אל מול סרט שואה, ובעצם מה עוד אפשר לבקש (חוץ מסרט אחר). יום שבת הגיע- יוצאים לשופינג. אבל לא סתם שופינג, אלא שופינג בזק, מכירים? לא? אז אני אסביר: שופינג בזק הוא כזה כאשר אתם נוסעים לאאטולט מן המובחרים שיש, מכינים רשימת קניות ארוכה, מוודאים היכן נמצאת כל חנות ומגיעים למתחם. עד כאן, הכל מוכר. והרי לכם ההבדל- בשופינג בזק, החברה שלכם, יחד עם התינוקת הקטנה ובעלה, ממתינים לכם ברכב, ועליכם לבחור מוצרים לבני משפחתכם היקרה (בהתאם לדרישה אישית או בחירה שלכם) בתוך כ-15 דקות. בתום אותן הדקות היקרות מפז מגיע הבעל לחנות לשאול לשלומכם (כמובן שלא דובר מראש על הזמן הקצוב, בכל זאת, אין צורך להטריד מראש). בשלב זה אפשר כבר בקלות להבין כי מבין מבחר החנויות שחשבתן עליהם, זו הראשונה שזכתה לביקורכם, והיא גם למעשה האחרונה, ולכן כדאי שתוציאו את המירב מן הקיים. וכך, כשהספקתי אך בקושי לקנות ממיטב הבגדים לבני משפחתי, וכבר נאלצתי לצאת אל הרכב. בכל זאת, לא נעים, הם מחכים, והקטנה בוודאי כבר רעבה, ואיך היא תניק ברכב. ולמי שתהה, או יותר נכון תהתה, ממש לא נהניתי מהמסע הקצר. יותר הרגיש לי כמו עינוי סיני, כמו לתת לילד סוכריה, לחכות שהוא יתחיל ללקק אותה, ואז לחטוף לו אותה מהיד.

והנה, הגיע כבר היום החמישי להגיעי, הרי הוא יום ראשון האמריקאי. חופש. איזה כיף. ו'לאן נלך היום' אני תוהה ביני ובין עצמי, היום למעשה מוקדש למטרה מאוד חשובה. כבר בהגיעי גיליתי כי הקטנה עדיין לא זכתה לחוש מים על גופה מאז נולדה לעולם הקר והמנוכר, לפני כשבוע וחצי. "לא חייב לקלח מייד, נכון?" שאלה אותי חברתי "תראי, בעיקרון לא חייב ממש אחרי, אבל עשו לה מקלחת אחרי הלידה לא?" "לא!" "ועדיין לא קילחת אותה בבית?" "לא!" "אז מתי את רוצה לקלח אותה?" "לא יודעת, נראה, זה לא כזה דחוף, זה לא שהיא מטונפת או משהו". אין מילים. אני בתור מבינה בתחום, יודעת כי קיימת חשיבות לשמירה על החיידקים אשר אותם רוכש התינוק בזמן המעבר בתעלת הלידה, ואכן מקובל לדחות את הרחצה הראשונה אף ביום או יומיים, אך בשום אופן לא בשבוע וחצי, הרי בסופו של דבר מדובר על הגיינה בסיסית, וגם אנו מתקלחים לפחות מספר פעמים בשבוע אם לא כל יום. ומה אני יכולתי לעשות? לדחוף את הקטנה לאמבטיה? לא. אז חיכיתי, וכל יום שאלתי, והנה הגיע יום ראשון והיום הם כבר ממש הרגישו מוכנים למטלה הקשה. האמבטיה הוכנה, הבגדים הנוחו בצד, המצלמה פועלת ומתעדת כל רגע מרגש במקלחת הראשונה של העוללה, והפלא ופלא, הקטנה רגועה, נהנית מהמקלחת שלה, ולאחריה היא גם ישנה כל כך יפה. "וואו, זה ממש הרגיע אותה" אומרת לי החברה, ופה כבר הרגשתי שהנה חל שיפור שמצב, מעכשיו הם יקלחו את אותה כל יום. אבל בין רגשותיי העליזים ובין המציאות, תהום עמוקה שאין לה תחתית. למעשה, הפעם הבאה בה התינוקת נרחצה, נעשתה כבר בתום ביקורי (כך הם לפחות הבטיחו לעצמם), וכך למעשה גדלה לה תינוקת קטנה שזכוה למקלחת ראשונה בגיל שבועיים, ולמקלחת שניה שבוע לאחר מכן.

אך זה לא הכל, עוד באותו יום ראשון המופלא, זכיתי לחזור אל אוטו אאוטלט מדהים אשר נקרתי בדרכו אתמול, והנה גם היום אני קצובה בזמנים (20 דקות ליתר דיוק), אך לא מתוך בקשה שלהם חלילה, אלא מתוך הבנה כנה שאין זה מכובד לתת לחבריך להמתין לך ברכבם, שוב.

וכך חלף לו סוף השבוע, הגיע לו יום שני, בעלה של חברתי כבר צריך לחזור לעבודה. אני מתעוררת לי כהרגלי ב-4 בבוקר, ממתינה עד לפחות 7 ויוצאת מחדרי אל המטבח. הבית חשוך, אפוף, שקט. מכינה לי ארוחת בוקר. ברקע אני שומעת את הקטנה מתעוררת להנקה, וכבר מחכה לדלת שתפתח "הנה, היא תכף תפתח, תכף, היא בוודא כבר שומעת את הרעש שאני עושה" (קצת בכוונה), אבל הדלת לא נפתחה, ואני נותרתי לאכול לבדי. ולמעשה, מהר מאוד הבנתי, שלצערי, אני זוכה לבלות עם מכשיר הטלפון היקר שלי, הרבה יותר מאשר עם חברתי שהרי כה זקוקה לעזרתי. וכך היה כל יום, אני אכלתי לבד, והיאפתחה את הלדת ב10:30. ואם לרגע חשבתם שברגע שהיא יצאה מחדרה חזר המצב לקדמותו, הרי שאתם טועים. ואף אני לא ידעתי עד כמה אני טועה בביקורי אליה. אומנם תמיד ידעתי שהיא בחורה שמעדיפה להיות יותר בבית, שהיא מעטת בקשרים חברתיים, אך מעולם, מעולמי עולמים לא תיארתי לעצמי שחברתי היא מתבודדת אמיתית, זאבה שברחה מהלהקה שלה, וממתינה רק לזאב שלה שיחזור הבייתה. הבית תמיד שומם, אין מוסיקה, אין טלוויזיה, התריסים מוגפים, נורה מהבהבת בסלון, הנקה, נמנום, הנקה, צפייה ב-TED, והנה כבר השעה 5 בערב ובעלה חוזר הבייתה. הופ, נדלק עוד אור, הופ מתחילים לדבר, הבית מתחיל להתעורר מהתרדמת העמוקה שהוא שרר בה. הנה כבר הכלים משקשקים במטבח, והשיחה קולחת, צחוק באוויר, אבל אני עייפה, קמה כל ליליה עוד לפני שהחמה מפציעה, הולכת לישון כבר בשעה 8 בערב, וכחצי שעה אחריי, כך גם הם.

וכך חולפים להם הימים, בשגרה בלתי נתפסת- קמה בבוקר, אוכלת לבד בבית חשוך, ממתינה ל-10:30, מדברות קצת, אח"כ שעת נמנום, אח"כ צפייה ב-TED, ואז מגיע הבעל והבית חוזר למצב המשפחתי שלו. אך לא הכל שמח, הנה יום שלישי בשבוע הגיע, אני מקבלת מסרון בשעה 9:35 "ערה..?" שואלת אותי חברתי. 'מפתיע, היא נמצאת חדר לידי אבל לא קמה לשאול אותי?' קצת נפגעת. והרי לכם התמליל המלא:
9:35 "ערה..?"

9:36 "כן.. בדיוק רואה פרק.."
9:36 "איזה פרק?"

9:37 "סדרה ישראלית, להיות איתה. התעוררת?"

9:42 "אנחנו (היא והתינוקת) ערות מ-7:30. מה הסיכוי שיש לך כוח להוציא את מונה (הכלבה)..? 

          אני מחכה לקקי, כבר שעתיים היא (התינוקת) רק מתאמצת לעשות ולא יוצא..."

9:43 "חחחחחח סבבה... אני אשים מכנסיים.."

9:43 "חחחחח"

מצחיק נכון? למען האמת, הדבר המצחיק ביותר בכל הסיפור כאן, הוא למעשה גם זה שהכי העציב אותי. מילא זה שעצם קיומי בבית הוא כממלאת מקום של זבוב על הקיר, ומילא זה שאני מרגישה כאילו אני במימד אחד ושלושתם בכלל במימד אחר, ונניח שאני מסוגלת לקבל את העובדה שהיא שולחת לי הודעות במרחק של דלת סגורה ממני, אבל לבקש ממני להוציא את הכלבה דרך הוואטסאפ? עם כל הכבוד לך חברתי היקרה- FUCK YOU. כן, אני אוהבת אותך, אבל באיזו עזות מצח את מבקשת מחברה שלך, שאת פחות או יותר מתעלמת מקיומה בבית ונותנת לה להרגיש חסרת תועלת (מסתבר שהאמריקאים יודעים יותר נכון איך לטפל בתינוק, מאשר אחות שעובדת בתינוקיה),  להוציא את הכלבה שלך, דרך תוכנת מסרים (!!!). איפה הכבוד האישי שלך? מה היה לך כל כך קשה לצאת מהחדר שלך ולבוא אליי, לבקש ממני יפה פנים אל פנים? וזה לא שהייתי מסרבת, להפך, להוציא את הכלבה הסתבר בתור הבריחה המושלמת מהבית, אבל לכל דבר יש דרך לבקש, ואת בחרת לך בדרך משפילה למדיי.

ואכן,כל טיול עם הכלבה היה בשבילי מפלט. ואני אסביר מעט- חברתי מתגוררת באזור שלמעט מגרש גולף ובית קברות עתיק, אין בו דבר לעשות. למען האמת, אפילו סופר אין בו. יתרה מכך, אין אוטובוסים שעוברים באזור זה, ולמעשה ללא רכב אתה נטול כל אמצעים לצאת מהבית. וכך היה, בעלה שחזר לעבודה, לקח את הרכב בכל יום, וחזר איתו רק בשעות הערב. כך שאני נותרתי לא רק עם עצמי, אלא גם נטולת חופש בריחה. כל שנותר לי לעשות הוא להמתין בסבלנות עד אשר יגיע יום הטיסה החוזרת שלי.

ואם חשבתם שזה נורא, בואו ואני אספר לכם שהדבר הכי נורא, התפקיד המסכן שלי בתור מבשלת בבית, הפך גם הוא לחסר תועלת. הסתבר לי במהלך שהותי, שלמעשה חברתי איננה מתלהבת מאוכל טרי, והיא מסוגלת לאכול את אותו המזון כל היום, כל יום, עד אשר הוא יגמר. וכאשר יום אחד היא מסרה בפניי שמקרר שמכיל בעיקר ירקות וקטניות, קרטון חלב ומיכל גבינה לבנה, יכול לספק אותה לשלושה שבועות שלמים הבנתי שלא רק שאני מכלה להם את המצרכים בבית, אלא שהמזון שאני מכינה להם אינו מבוקש כפי שחשבתי שהוא. ולמי שזוכר- בתחילת הסיפור התפעלתי מהרזון של בעלהֿ, ואכן לא לחינם, שניהם אוכלים קטניות מבוקר ועד ערב, ולא שהם נהנים מהאכול, אלא אוכלים כי זהו למעשה צורך שיש למלא אותו, כמו שטיפה של כלים, או עשיית צרכים. יש דברים שפשוט צריך לעשות. וכאן למעשה, נתקלתי בעוד נקודת משבר. הרי ממילא הם לא מתייחסים, וממילא הם לא מחשיבים את עצותיי, אבל גם את הבישולים שלי הם לא מבקשים?.. אז למה לעזאזל הגעתי? למה טרחתי לוותר על העבודה, לוותר על ימי לימודים בקורס שאני נמצאת בו, לבזבז כסף על מתנות, ובעיקר לבזבז כסף וזמן יקר על טיסה ליעד שבכלל לא מעריכים אותי בו?

למה הם לא יכלו לקחת אותי יום אחד למסעדה (ולא, לשבת במאפיה אחרי שהם קנו לחם, לקנות 3 כוסות שתיה ומאפין אחד לחברה, לא נחשב יציאה מהבית)? ֿ

למה הם לא יכלו לקחת אותי לטיול קטן, אפילו סתם להכיר לי את האזור (ולא, שופינג ב-15 דקות ממש לא נחשב לטיול קטן)?

למה לעזאזאל הם לא מכניסים את האוכל שהכנתי למקרר (ומחכים עד שהוא יתייבש ואז לוקחים אותו לעבודה של הבעל או זורקים כי כבר צמח עליו עובש)?

למה הם לוקחים אותי כמובן מאליו (לוקחים אותי לבדיקה של הקטנה אצל רופא ונותנים לי להתייבש בחוץ 40 דקות, ואז נוסעים לעוד בדיקה ומייבשים אותי עוד חצי שעה עם התיקים)?

למה היא הייתה כל כך מסכנה אחרי המבחן ההוא (ואז התברר לי שכ-ל המשפחה שלה טסה אחריי והם עמוסים עד סוף הקיץ באורחים)?

אז למה? למה....

היא השתנתה. היא כבר לא אותה חברה. וגם כאשר כבר דיברנו, היא הייתה אחרת, אפילו מעט זרה. 

אני ניסתי בכל כוחי למצוא משהו טוב מהמסע הזה, ואולי נקודת האור היחידה היא שראיתי כמה שני אנשים שמביאים ילד לעולם לא חייבים למרר אחד לשני את החיים, ולמעשה ההפך הוא הנכון, עם הקטנה הגיעה בין שניהם אהבה אינסופית, סבלנות, רוגע, שלווה. ואולי זה רק מה שהם שידרו, יכול להיות שהמצב אחר לגמרי, אבל מתוך מה שנותר לי משם, זה הדבר היחיד שאני רוצה לזכור. 

אם הייתי יודעת שכך יהיה, מראש לא הייתי מגיעה, ופשוט נותנת לחברות בינינו להיגמר באופן טבעי, אבל עכשיו היא פשוט גוססת. והנה, אני כבר יומיים בארץ, השיחה היחידה שהייתה בינינו היא כארש הודעתי להם שהגיעתי לארץ, בהודעה בוואטסאפ. וזה הספיק לי. אני לא זקוקה ליותר מזה. 

אם אני יכולה לסכם בנקודת אושר אחת את המסע הזה, הרי שזהו יום הטיסה חזרה לארץ. כבר בשדה התעופה הסתכלתי סביבי, ראיתי אנשים, התמלאתי באושר! באמת, בחיי לא התרגשתי כל כך מלשבת 15 שעות במטוס מלא אנשים. ואין לי דרך אחרת לתאר לכם את החוויה שעברתי, מלבד לדמות אותה למעצר בית במדינה זרה, ואז החופש המיוחל שלו. וזה לא שאני מגזימה, זה לא שאני מדמיינת (אפילו הייתי עדה לסינון אגרסיבי של טלפון מהארץ מחברה נוספת מהלימודים), אלא שפשוט זו הייתה המציאות שלי- אני הייתי עצורה, וגם כאשר יצאנו החוצה זה היה בהשגחה ורק למספר קצוב של דקות! 

אבל הכל כבר נגמר. הסיפור מאחוריי. 

חזרתי הבייתה ובעלי חיכה לי בזרועות פתוחות. הוא ניקה וסידר את הבית, קנה לנו ארוחת ערב (פיצה, בכל זאת סטונדנט), הכין לי הפתעה מהממת. מה עוד יכלתי לבקש? הבית הקטן והצבעוני שלי, זה שמלא בתמונות ובזכרונות, ספרים, מגנטים, עציצים. אני ובעלי יושבים על הספה, רואים טלוויזיה, מתחבקים. הכל טוב. סוף טוב.

עד הפעם הבאה....