"זה משתנה מרגע לרגע
קמתי חיובית כמו שנרדמתי
איבדתי שליטה ואכלתי יותר מידי
מצב הרוח השתפר וראיתי טלויזיה, הרגשתי שוב טוב
התחלתי לסדר את החדר למנקה, הגב ממש כאב והפסקתי לסדר. התחילו לרוץ המחשבות. איבדתי שוב שליטה, תלשתי קצת שיער ושרטתי את היד.
שוב הרמתי את עצמי והזכרתי את ההבטחה, הפעלתי את הרדיו ושיניתי את מצב הרוח
לא סידרתי את החדר, הרגשתי רע
בסוף סידרתי, הלכתי לבית הספר באיחור של שעה וחצי, מצב הרוח היה בסדר
הלכתי עם עוד בנות לאם שכולה שאנחנו מכינות לה אלבומי הנצחה לשני בניה במסגרת פרויקט התנדבותי, מצב הרוח מן הסתם צנח
באוטו נסעתי עם חברה ונהניתי. שרנו וצרחנו בתוך האוטו, רקדנו בתוכו והיה ממש כיף להתפרק. העובדה שאנשים ברחוב ובמכוניות לצידנו צופים רק שעשעה יותר.
הגעתי הביתה, שוב איבדתי שליטה עם האוכל.
יצאתי לנסיעה עם אחי הגדול, נהגתי לים לפי בקשתו. היה מוזר להיות איתו לבד אבל מרענן.
חזרתי הביתה מחייכת.
ראיתי טלויזיה בסלון, במטבח אמא הכינה אוכל. היא השתעלה על כולו. אני צריכה לאכול מזה עכשיו. מצב הרוח על הפנים וזה עשה לי ממש רע."
את זה כתבתי כתבתי אתמול.
אני לא סתם מצרפת את החלק החופר והמשעמם הזה בשיחה, כך מתחיל השינוי.
ביום רגיל אין עליות ומורדות. יש רק מורדות. מצב סטטי ומורדות.
ביום רגיל אני לא מחייכת, לפעמים גם לא מתאמצת לחייך.
אתמול חייכתי. שלא לדבר על היום.
אז נכון, לא חייכתי במשך כל היום, והיו בו לא מעט דמעות.
אבל בכל פעם כשמצב הרוח ירד, הרמתי אותו מחדש.
לא נכנעתי למצב, לא שקעתי בדכאונות.
בכל פעם מחדש הכרחתי את עצמי לחייך ולהרכיב את המשקפיים הורודות, וגם אם קצת בכיתי, עדיין חייכתי, ובשבילי זה שינוי עצום.
הכל אפשרי.
והיום חייכתי באמת. באמת באמת!
הייתי לבד באוטו. סתם נסעתי, לא היה יעד מתוכנן. פתאום חייכתי.
לא היה מישהו שהייתי צריכה לזייף לידו, חייכתי לעצמי כי שמחתי, ואחרי כל כך הרבה זמן.
גם אם השינוי קטן הוא עדיין מתרחש, ועדיין, אל תאמינו
(וגם אל תקראו, באמת, אני אפילו לא יודעת מה כתבתי פה, הפכתי למבולגנת)
אני כותבת כמו ילדה קטנה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
