גם כשאין סיבה לחיות, לכל אחד יש את הדברים שמנשימים אותו.
לכל אדם יש דבר אחד לפחות שמחייה את הנשמה שלו ומעורר בו תקווה, השראה וחיוך על הפנים.
בזכות הדברים הקטנים דווקא, אלו שלא אוחזים בהם ציפיות, אנו מחייכים ושומרים על טיפת שפיות בעולם האישי המשוגע שיצרנו לעצמנו (זכותי לקרוא לכם משוגעים אם אני גם משוגעת..זה חוק כזה).
אתם בטח שואלים את עצמכם "יופי. על מה תמר הבכיינית הולכת לחפור לנו הפעם?"
הסירו דאגה מלבכם, אם אבכה הפעם זה יהיה מאושר.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה?
תשארו איתי.
אתמול ידעתי אושר כפי שלא ידעתי כמותו (הלכתי עם חברה להופעה של עילי בוטנר וילדי החוץ).
אלא אם כן תבקשו באופן מיוחד, לא אכתוב פירוט מלא על ההופעה.
זאת הייתה לכאורה הופעה סטנדרטית לחלוטין.
הייתה פתיחה, עילי בוטנר עלה לבמה ושר שיר שקט שריגש את כולם (ואחרי זה אוהד שרגאי, אדר גולד והנגנים המוכשרים עלו "לתת שואו" מהפנט בעצמם).
היה אמצע, עם שירים טובים, קצב טוב ואנרגיות טובות. כולם שרו מצוין והנגנים דייקו בסולם.
היה סוף, הדרן ועוד כמה מילות תודה טכניות לסיום.
וכן, היה "אפטר פרטי" מטורף של חמש שניות מאחורי הקלעים עם האמנים הכובשים שכלל שלל תמונות לא פוטוגניות בעליל.
ובזה אסיים את תקציר ההופעה.
את הביקורת על אופן השירה והביצוע הווקאלי אשאיר למומחים בתחום.
במהלך ההופעה מצאתי את עצמי בוהה באמנים שעל הבמה. הסתכלתי על עיניו העצומות של עילי בוטנר כשהוא מנגן, על הידיים החופשיות של אוהד שרגאי תוך שירה, המבט העמוק של אדר גולד, הנאמנות של הגיטריסט, המתופף והקלידן לכלי הנגינה והצלילים שמרחפים מהם.
יש אמנים רבים שרוחם מתאחדת עם המוזיקה והם מביעים זאת על הבמה, אך משהו בהרכב שלהם ספציפית מדהים אותי בכל פעם מחדש.
הטבעיות והפשטות שבאופיים מועברות לקהל. הם לא סתם רוקדים ושרים, הם חופשיים.
הם זזים לפי הקצב, לפי המוזיקה. מהשורה הראשונה (כי אני ברת מזל אמיתית) אי אפשר היה לפספס את עיניהם שנעצמות פעם אחר פעם ואת נשימותיהם.
אפשר להרגיש את הנשמה שלהם צועקת מהמוזיקה וזה רק מוסיף לחוויה.
מה גם שהם נורא משעשעים.
לפעמים נדמה כי הם מרגישים שהם לבד על הבמה כשהם עושים תנועות מצחיקות וממששים אחד את השני.
הם משתוללים איך שמתחשק להם באותו הרגע ועושים הרבה שמח.
הם חיים את המוזיקה. הם לא מהאנשים האלה שלאחר מספר הופעות מתחילים להתעייף ולהשתעמם.
הם נהנים בהופעות שלהם בכל פעם מחדש. הם חיים את המוזיקה.
עילי בוטנר וילדי החוץ הם הרכב מושלם לפי דעתי (ולפי עוד כמה דעות. ממש קצת. ממש.) והם גרמו לי לשכוח מהכל.
שיר אחר שיר, נפתחתי יותר, שכחתי יותר, השתחררתי יותר ונהניתי יותר.
כשצעדנו בדרכנו לחדרם הזמני מאחורי הקלעים הרגשתי כמו גרופית בת 14, אני חייבת להודות שזה היה כיף וגם לי מותר להשתטות לפעמים.
הם היו ממש חביבים, נחמדים כאלה ונוחים למשתמש. הצטלמו ועשו פוזות מטופשות שבאותו הרגע לא קלטתי מרוב התרגשות.
בקיצור, אני עוד לא הורדתי את החיוך מאתמול וחייבת לשתף, כיף לי!
ומי שלא מכיר אותם- תתביישו לכם!
סתם..הם הרכב יחסית חדש, מותר לכם.
אבל עכשיו אתם כבר מודעים לקיומם, אין תירוצים, עופו ליוטיוב!
(זהו, סיימתי עוד שלב בהתבגרות כגרופית בת שתים עשרה..חוזרת להיות תמר)
סיימתי לחפור, שבת שלום לכולכם! 
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
