אני יודעת זה עלוב ואין יותר דפוק מלפתוח בלוג ולהפסיק לכתוב בו אחרי חודשיים וחצי קצרים.
אם זה יעזור במשהו גם לזה מצאתי תירוץ.
פתחתי את הבלוג כדי לשתף בדרך שלא מבזבזת דפים ודיו. אולי רציתי להרגיש יותר שייכת או קצת יותר רצויה.
כשכתבתי פה לראשונה לא העליתי בדעתי שאפילו אדם אחד יקרא את המילים שלי. בטח שלא יגיב.
יש שיגידו שבלוג זה אמצעי שיתוף וירטואלי וזה מסתכם בכך. יש שיגידו שצריך לדבר עם אנשים אמיתיים ולא לבהות במסך מחשב.
שיגידו עד מחר.
לי זה עזר.
הגעתי למצב שלא יכולתי לכתוב יותר במחברת. הבלוג היה המוצא האחרון. הוא הפיח בי תקווה שיכול להיות שיום אחד למישהו באמת יהיה אכפת.
מכל תגובה התרגשתי. גם אם לא חייכתי, עדיין התנחמתי. אז זה וירטואלי, אבל זה שיפר קצת את ההרגשה.
אבל מאז שפתחתי דברים השתנו. הבלוג כבר לא אישי.
אחותי החליטה שהפרטיות לא קיימת יותר. הפכה את הכל לטיפשי.
אז כנראה שאפתח בלוג חדש, יהיה קשה לוותר.
בכל מקרה אני יודעת שאני כבר לא לבד ובכל הקשור למוות אין סיבה למהר.
ושוב יוצאים לי יותר מידי חרוזים..סליחה. עד הבלוג הבא אעבוד על ההרגל המגונה ואכתוב נורמלי, מבטיחה!
ובאשר אלייך..אם את קוראת. רק רציתי שתדעי שאני לא כועסת, רק מאוכזבת.
בחרת לחטט ולהתעלם מהמוסר. אפילו לא אמרת מילה מאז שהעתקת את הכתובת של האתר.
אני רואה שאת נכנסת וכואב לי שאת בוחרת להתעלם.
אולי באמת עדיף להשאיר את זה ככה. בכל מקרה פה כבר לא אבקר.
ביי כולם, באמת באמת שהיה נעים להכיר..
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
