פעם בימי שבת היינו מטיילים.
בכל יום שבת היה פיקניק או טיול רגלי.
לא הכרתי מציאות אחרת.
הייתי מקטרת ללא הפסקה, מנסה להתחמק.
לא היה שם אף אחד בגילי, תמיד הייתי צריכה להעסיק את עצמי ולמצוא דרכים העביר את הזמן.
שנאתי את כל הטיולים האלה ולא התאמצתי להסתיר זאת.
תמיד ייחלתי לשבת שכולה בית, עם מנוחה חסרת מעש כזאת.. כמו שאר הילדים בכיתה.
כשמלאו לאחותי הגדולה עשר שנים אפשרו לה להשאר בבית ולא לבוא לפיקניק עם כולם.
אמרו שגם תורי יגיע ובגיל עשר אהיה חופשייה לבטלנות.
גם אחי הגדול התחמק איכשהו והחל להשאר איתה בבית בשבתות.
נשארנו אני ואחי הקטן, מידי שבת מבלים בפיקניק המסורתי עם החברים של ההורים.
לו לא היה אכפת, הרי היו חבר'ה בגילו. הייתה לו תעסוקה.
ובאשר אליי... הייתי מוצאת פינה ביער, בכל פעם מקום אחר. הייתי יושבת ונותנת לדמיון שלי לפעול שעות נוספות.
מידי פעם הלכתי להציק לבנים ולנסות לגרום להם להתייחס אליי. מיותר לציין איך הגיבו..כמו כל ילד בגילאים האלו.
אבל גם אני לא הייתי בעד משחק משותף עם הבנים והשמעת יריות בכאילו.
אהבתי לטפח את המדורה. יכולתי להתבונן עליה שעות.
הלהבות החמות והעשן הבוקע היפנטו אותי. הייתי מרותקת לחלוטין, בכל שבת מחדש.
בכל פעם כשהיינו שבים הביתה צפיתי באמא נפעמת מסיפורי האחים על המטעמים שהכינו לארוחת הצהריים. היא הייתה כל כך גאה.
בשלב מסוים השנאה לטיולים הופנתה כלפי האחים. לי לא נתנו להתקרב למטבח, רק מידי פעם ולתפקיד הבחישה בלבד.
לשמוע את הסיפורים ולראות את הגאווה של ההורים עוררו בי קנאה ורצון להשאר בבית ולבשל גם.
רציתי להוכיח שגם אני מסוגלת.
הייתי מתלוננת ללא סוף, מקטרת שאני רוצה להשאר איתם בבית. קינאתי.
גם מהלהבות כבר התקשיתי להנות. הייתי אטומה ועסוקה במחשבות עליהם בבית, במטבח.
מיותר לציין שגם כשהגעתי לגיל המיוחל לא הרשו לי להשאר בבית.
להם היו שם חברים ולמרות זאת אישרו להם להשאר בבית (ולאחי לפני שהיה בן עשר) ואני הייתי לבד ולא אישרו.
זה הכעיס אותי. כל שבת הגיע אותו הויכוח.
בשנים האחרונות לטיולים לא אפשרתי לעצמי להנות. הכרחתי את עצמי לסבול, ואם אפשר להקרין זאת כלפי חוץ מה טוב.
רק כשהתבגרתי וכשנמאס להורים להקשיב לשטויות שלי ניתנה לי האפשרות להשאר בבית. לפעמים האחים הגדולים היו מצטרפים ואז הייתי באה גם.
הם בדרך כלל הגיעו לטיולים משפחתיים (שהיו לא מעט) וכשהגיעו אנשים מסוימים שאהבו לטיולים.
לא עבר זמן רב ואחותי התגייסה. לאחר מכן גם אחי.
ברגע שהם "נעלמו" מהבית הכל השתנה.
לאט לאט התמעטה כמות הטיולים, עד למצב שבו היה פיקניק אחד לחצי שנה.
שני האחים הגדולים היו עם העיסוקים שלהם (גם אחרי שאחותי השתחררה) וכנראה שלא היה טעם להורים לצאת רק עם שני ילדים.
זה לקח זמן, היה תהליך, אבל הטיולים הפסיקו.
אני לא זוכרת את השבת האחרונה שטיילתי בה. כנראה שחלף יותר מידי זמן.
מאז אני זאת שהשתניתי. מאז אני מצטערת שאין פיקניק בשבת או פעילות משפחתית אחרת.
אני מתחרטת שלא נהניתי מכל רגע.
אני מתחרטת שהרגעים שנצרבו לי בזיכרון ברובם קשורים לישיבה על מגלשה מרוחקת או על סלע בודד באופק.
הטיולים חסרים לי.
הצעתי אין ספור פעמים לצאת לטיול משפחתי. לא צריך את החברים או אנשים אחרים, אפשר לצאת רק אנחנו!
ואם האחים הגדולים לא יכולים, אז מה? אי אפשר לצאת עם ה"קטנים"?
הטיולים וההנאות של שבתות וחופשים לא נועדו רק לאחים הגדולים, יש עוד שניים בבית!
למה כשהגדולים עסוקים זה אומר שהקטנים צריכים לשבת מול הטלויזיה בחוסר מעש או למצוא דרכים להעסיק את עצמם?
קראתי להורים הרבה פעמים להתעורר. מידי פעם זה היה בציניות מגעילה, אבל הרגשתי שלא נותרה ברירה.
שום דבר לא עבד. הם פתאום נהיו עייפים ופסימיים. פתאום טיול זה מיותר ודורש אנרגיות מיוחדות שלעולם לא קיימות.
לא, אני לרגע לא מזלזלת בהם וחושבת שהם ממציאים או לא אוהבים, אבל אני רוצה שיתאמצו. רק קצת.
כי הגדולים של היום היו בגילנו פעם כשעוד זכו לטיולים.
גם לנו מגיע.
אולי אני הבאתי את זה עלינו בכך שבילדות הרחוקה סירבתי להצטרף ועוררתי ויכוחים?
אולי אחי הקטן לא זוכה לכל הכיף והכרת הארץ כמו האחרים בגללי?
אני לא רוצה להאשים אף אחד, גם לא את עצמי.
רק להגיד שאני מתגעגעת לבילויים משפחתיים ולהווי המשותף.
לפעמים אני מרגישה שברגע שהאחים גדלו החיים של השאר נעצרו וזה חבל.
ואמרתי את זה. גם בנימה מנומסת ונחמדה, עם הצעות למקומות שלא דורשים מאמץ מיוחד.
מצידי אפילו לשבת ביחד בגינת הבית ולא בתוכו.
חבל שלא הבנתי זאת אז.
(וזה לא אומר שאנחנו מבלים את כל השבת במסכים. פשוט שלא מבלים יותר כמשפחה.)
(סליחה על השפה..אני לא מאלה שחושבים לפני או שקוראים את מה שהם כותבים)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
