חשבתי שהמצב ישתפר, שהכל יהיה אחרת, שאני אהיה שמחה יותר והכל חזר .
החיוך ירד .. המחשבות האלה חזרו, הפגיעה הזאת בעצמי, מה עובר עליי..
בחיים לא חשבתי שאגיע למצב הזה , בחיים לא חשבתי שאגיע למצב
שאני אגיד לעצמי בראש, תתאפסי על עצמך, את חסרת אונים , איך מתגברים
על זה וממשיכים הלאה ?
אני מרגישה שאין לי זמן לעצמי , אני גם ככה סוגרת מלא בבסיס וכשאני חוזרת
אני הולכת לעבוד ומה שנותר זה שישי בערב ואני יוצאת עם חברות כי עד שאני
יוצאת אני רוצה לנשום קצת ולשבת עם חברות ואז שבת .. שבת מנוחה אבל עדיין
זה לא מספיק .. הרי הכל סגור איך אני יכולה להספיק לעשות את הסידורים שלי ?
אם לא עכשיו אז מתי ..
הכי קשה לי הזלזול העצמי .. צורת הדיבור המזלזלת להורים שלי, אחרי כל
מה שהם נותנים , בחיים לא החסירו ממני דבר, זה שאני מרגישה שיש חוסר
בתשומת לב זה משהו אחר.. בצבא צריך לדעת להתמודד עם מכשולים,
איך לעבור אותם , אז מה , נכון תשומת לב זה דבר שכל בן אדם צריך ,
השאלה באיזו כמות.. ההורים שלי נותנים לי יחס , אז למה אני מרגישה
שזה לא מספיק ? למה אני מרגישה שטוב לי שכואב לי ..
למה אני יושבת וכותבת את זה כל זה עכשיו בבכי במקום ללכת לישון
כמו בן אדם נורמלי, ולהפסיק לחשוב על מחשבות כאלה .
למה , למה , למה , יותר מדי שאלות.. דפקתי לעצמי את השכל .
נקווה שיהיה טוב , לילה טוב ..