הפה שלי כמו סכר, המילים הן המים התקועים.
חריץ אחד קטן...אה. כוסעמק. כמה דברים יש לי בראש, וכמה דברים להגיד.
אבל הפה נעול, סגור, שמור לעצמו. כמה כאב.
אני שוקעת, צוללת עמוק-עמוק,
בתוך ים הכאב. ים של כאב.
נכנסת לתוך מערבולת, איך יוצאים מפה. מי ימשוך אותי.
"כמו שאדם טובע בים, יש רגע שבו הוא מאבד את התחושה והוא לא יודע מה למעלה ומה למטה. אני לא רוצה שתגיעי למצב הזה"
אבל אולי אני רוצה, לטבוע ולצלול ולשקוע בכח.. ואולי אני כל-כך רוצה כבר לצאת מזה ולשכוח הכל.
להיות בריאה ושפויה. ומחייכת ובטוחה ושמחה. וכל השיט הזה, שאני לא קרובה אליו.
כמה כאב היה אתמול, בטיפול איתך. אני מאוהבת בך. בדרך שלך לטפל. בעיניים שלך. ביופי שלך. במבט שלך בי. ברצון שלך לעזור לי. באהבה. בכנות שלך. בחיבוק המרפא הזה. במילים הרכות. במגע. בהבנה כלפיי. בתמיכה. בחלל שנוצר בחדר. בשקט הזה. בביטחון שלי בך.
החלומות בלילה..
פאק, אני נוראית. אני פתטית. אני בודדה, לנצח.
ואני תלויה. בך. תלויה בכולם. ורק בעצמי לא, כי למי יש כח לעצמי.
די. די כבר שחר. תרגעי.
רק עוד חיבוק אחד.. אני מאבדת...שפיות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Love