כי אף פעם לא בא לי

אז ראיתי היום את מושא תשוקתי. להנאתכם, נקרא לו בובי. (לא שם יצירתי במיוחד, אבל לא קמתי יצירתית היום)

הוא פשוט עמד שם, ודיבר ועסק בלהיות מושלם בצורה מעצבנת ומושלמת.

אבל ככה זה שמחבבים מישהו. זה קטע-מוחי-עלוב ידוע.

"אוי, אני פשוט אוהבת את הדרך בה הוא מסיט בעדינות את שיער הגבה-היחידה שלו מעל פניו כאשר הוא מצייר בפחם ברווזים בפוזות מגרות"

מכאן נובעות שתי עובדות מוצקות.

1. ברווזים יכולים להעמד בפוזות מגרות.

2. אנשים נוטים להיות בלתי אובייקטיבים כלפי ההתאהבויות שלהם.

אני רק אבהיר כאן ועכשיו - בובי לא מצייר ברווזים, ויש לו בדיוק שתי גבות.

בכל אופן, לא התקרבתי להגיד שלום. 

פשוט בהיתי בו מפלרטט בלי בושה עם השרלילה הראשית (נקרא לה "פיטמונת") (אני לא חושבת שיצא לה לשמוע על המושג חזיות) בזמן שהיא מלטפת לו את היד, מחייכת אליו וצוחקת בקולי קולות את הצחוק המטריד שלה, המזכיר קמעה עכבר שמתאבד בבלנדר.

עוד קטע מוחי - אנחנו נוטים לשפוט בחוסר אובייקטיביות גם את יריבינו הרומנטיים (או האנשים שדלוקים על האנשים שאנחנו דלוקים עליהם ויש להם יותר סיכוי מאיתנו, וואטאבר)

אחר כך היא עוד עברה לידי וחייכה אלי. כלבתה.

אחר הוא נפנף אלי, ואני נפנפתי בחזרה כמו גולם וחייכתי חיוך שהרגיש עם יותר מידי שיניים.

-CUT THE CRAP-

אבל די עם בובי לעכשיו, בואו נעבור לנושא יותר שמח על סדר היום - מוות.

יצא לי היום להיקלע לדיון מעניין ביותר עם עמיתה למקצוע (קשקשנות) על דרך ההיפטרות-מהגוויה האידיאלית.

אני נוטה להסתייג משריפה, פשוט מריגש לי חם מידי. וגם יש לי הרגשה שזה מסריח ומעיק. 

עמיתתי לעומת זאת, נוטה לראות בשריפה אידיאלית, כיוון שקבר "תופס יותר מידי מקום". יש בעובדה שהתחלנו לדחוף אנשים לקירות וקבור בערימות דיי על מנת להצדיק אותה.

מה שאנחנו צריכים זו שיטה חדשה. בלוני הליום למשל. קושרים בלוני הליום (שחורים) ונותנים לגופה לרחף ממעל. (אם אתם יצירתיים, אפשר לשחק "קלע את הגופה המעופפת" עם רובה פיינטבול). המינוס העיקרי של השיטה (מלבד האופי שלה) הוא שגופות יתחילו ליפול מהשמיים כמו גשם. (כיוון שבלונים אינם כשירים למסע בחלל. למקרה ולא ידעתם) קצת מבאס למהר בבוקר למשרד, ולמצוא גופה יושבת על הגג של האוטו שלך. או על מתלה הכביסה שלך. רק אומרת - יש דרכים יותר טובות להתחיל בוקר.

-CUT THE CRAP-

נושא אחר שמציק לי בזמן האחרון (יותר טוב מפסיכולוג הבלוג הזה) הוא איחורים.

אני אחת מהדייקנים. אלה שמגיעים לכל מקום בדיוק בשנייה שנקבעה מראש, ויש להם יכולת מדהימה לחישוב זמנים בראש. (לשתות קפה זה ארבע דקות ושבע שניות, להתקלח עוד שבע דקות ועשרים ושמונה שניות...) 

המאחרים לעומת זאת מתחלקים לשני סוגים:

1. 0 בחשבון- הקבוצה שחושבת שכל פעולה ביקום נעשית בחמש דקות. (ע"ע אמא שלי) ולכן הם מתקשים להבין למה הם תמיד מאחרים. (אוקיי, להתקלח זה חמש דקות, להוריד את הכלב חמש דקות, לקרוא את מלחמה ושלום חמש דקות, לקפוץ לסין להביא חליטת תה חמש דקות...) בתכלס, הם קצת מסכנים - מעצבנים כמו יתוש באוגוסט - אבל מסכנים.

2. זין על לחם - זו קבוצת הזהב. היופי בהם, הוא שהם שונאים שמאחרים להם. תנסו את זה (וזה קשה לאחר לאלו) ותראו גבות מתרוממות, שפתיים מתהדקות ונחיריים מתרחבים. בעיקרון - לא מעניין אותם מתי קבעתם. לא מעניין אותם אם הם מאחרים בשעה, בחמש דקות או בעשרים שנה. המחשבה שחולפת בראשם היא "טוב נו, אז אני אאחר קצת. לא נורא, יש  לו סמארטפון" למרבה הצער חוק מרפי קובע שלא תצליח להעסיק את עצמך עם סמארטפון כשאתה באמת צריך. רק שיש לך מלא דברים דחופים ומועילים לעשות. 

בקיצור - מאחרים נמאסתם!

עד הפעם הבאה