כי אף פעם לא בא לי

העולם הזה עדיין מטומטם. מצטערת לנפץ לכם הבועה או משהו כזה.

אולי נראה לכם שבמאה העשרים ואחת העולם חכם יותר, נאור יותר, מפותח יותר - אבל טיפשות (כמו חרמנות ותאווה למתוקים) תישאר עם המין האנושי עד הסוף הלא-כל-כך-שמח שלו. (הכסף שלי מונח על אסטרואיד).

אני יודעת את מה שאמרתי גם בגלל מוזיקה מזרחית, אבל בעיקר בגלל הדיכאון שלי.

(אולי זה לא בולט עד עכשיו אבל עברתי היום התקף פאניקה נוסף. )

*הסבר למתקשים* (ויקיפדיה) התקפי חרדה או התקפי פאניקה הם התקפים קצרים של פחד עז ופתאומי והתעוררות של מגוון סימפטומים פיזיים, כגון: רעידות, דופק מואץ, הזעה, כאבים בחזה, תחושת מחנק, היפרוונטילציה (נשימה מואצת), סחרחורת, נימול בגפיים, גלי חום וניתוק מהעצמי או מהמציאות.

 (למרבה הצער אני לא זכיתי בניתוק מהמציאות)

לכן היום אנחנו הולכים ללמוד על דיכאון:

1. בניגוד לדעה שדיכאון ניתן לשליטה (כלומר, "אולי תפסיקי עם הפרצוף תשעה באב הזה?"), הוא לא. אנשים מדוכאים, לא יכולים להחליט מתי להיות מדוכאים ומתי לא, כמו שחולי אפילפסיה לא יכולים להחליט מתי לחרחר על הרצפה ומתי לא.

2. זה לא רק בראש שלי. (כלומר, "זה רק בראש שלך"). זה לא. כאילו, טכנית, זה במוח שלי - אבל לא לא רק בנפש. הקיצר הבנתם. דיכאון נגרם מ: "חסרון במוליכים העצביים נוראדרנלין ובמיוחד סרוטונין במרווחים הסינפטיים שבין תאי המוח". אז יש לכם יותר נוראדרנלין וסרוטונין ממני. ביג וופ.

חולי דיכאון סובלים המון. בעצם, כל אלו הלוקים במחלות נפש (לא המתבכיינים שלוקחים מנת יתר של ריטלין, ולא אלו שרצים לפסיכולוג כל פעם שנשברת להם ציפורן) סובלים המון. ובגלל שלעיתים נראה שהם יכולים לשלוט במצב שלהם - והם לא שולטים, הם נוטם לחטוף מהסביבה. שלא כמו חולים פיזיים.

תמיד היו אומרים לי שאני בכיינית. שאני מביאה על עצמי את הצרות. גם אחרי שאובחנתי, זה פשוט לא שינה כלום. 

אתם יודעים כמה דיכאון מבאס? דיכאון כרוני? יודעים?

אני לא מסוגלת להיות מאושרת. לא לא רוצה - לא יכולה. 

תארו לעצמכם, לקום בבוקר להיות אומללים, לאכול ולהיות אומללים, לצחוק ולהיות אומללים. כל הזמן בלי הפוגה. אני יכולה להיות שמחה לפרקים - אבל אני לא יכולה - ולעולם לא אוכל - להיות באמת מאושרת.

ואנשים תמיד אומרים, מה את מתבכיינת? יש לך הכל בחיים. את בריאה. יש לך משפחה. הם לא מבינים. זו בדיוק הטרגדיה. יש לי חיים טובים - אני פשוט לא אהיה מסוגלת לעולם להרגיש את זה. יש אנשים שיש להם סיבות יותר טובות להיות אומללים ממני - למי אכפת? אני מרגישה בדיוק כמוהם. אני מרגישה כאילו יש לי חיים קשים. ראשי זרג.

וההתקפים לא עוזרים.

אני סובלת גם מחרדה (אני יודעת, נכון?) וההתקפים מחמירים את הדיכאון. זה קורה מידי פעם. ואתם ודעים מה אנשים עושים שזה קורה? צועקים עלי להפסיק לעשות הצגות. יופ-דידו.

אז מזל טוב לכם - גם אם אתם אומללים עכשיו, זה יכול להשתנות. זה ישתנה.

שתהיו מאושרים תספרו לי איך זה.