אני מתרגשת.
עברו 10 שנים ואני עוד מתרגשת.
אישי, גם בחלוף השנים לא שכחתי אותך. עוד אוהבת, תמיד אהבתי, גם כשהיינו בנפרד.
לפעמים אני חושבת האם זה הגיוני, האם זה בריא, האם זה ייתכן שהזמן עובר ואתה עוד בליבי?
צועדת לי במשעול חיי, ושוב החיים הפגישו בינינו.
המצב אותו מצב, אתה אותו אתה, ואתה איתה.
ואני אותה אני, קצת שונה, יותר בוגרת, יותר יפה.
עכשיו כשזה אפשרי, ואתה גדול יותר וגם אני, ישבנו, וקשקשנו.
הדקות חלפו במהרה, ובתוך כל ההמולה, ישבנו אחד מול השני, וקשקשנו.
על איך שזה לא מרגיש כאילו חלפו 10 שנים, על איך שאני כבר בת 27, על הרומן שלי עם האיטלקי, הטיול שאתה רוצה לעשות, פאי תפוחים, השיעור שהעברתי, על זה שאני-אני מכולם עוסקת בתחום הזה, על הוואטסאפ, על החיים, על נישואים.
כל משפט מלווה בנגיעה, נוגעת לך בברך, ברגל, אתה מחייך, אני מאושרת.
לא ראינו אנשים מסביבנו, זה לא היה משנה, היינו לבדנו בתוך ההמולה, אנשים עוברים ובאים, ורעש, הם מסתכלים, ואנחנו לא רואים.
ומאז נעלמת.
לא הבנתי מה קרה, לרגע נשברתי.
אספתי את עצמי ואמרתי שמה שצריך לקרות יקרה.
שאולי טעיתי ולא קראתי נכון את הסיטואציה, שסתם לא ידעת איך להוריד אותי ממך.
אני לא יושבת בבית בוכה,
לא בגללך.
הבנתי שראו אותנו משוחחים, שסיפרו לה, שהיא כעסה.
הבנתי שוב שאתה לא יודע להתמודד עם המציאות. אני שונאת את זה, אבל אוהבת אותך.
אז השבוע שוב נפגשנו, זה קרה כמעט במקרה.
היו לי שתי אפשרויות, לעבור דרך המשרד שלך או שלא, בדר"כ זה לא, אבל ראיתי אור בוקע ממשרדך, ושהדלת פתוחה, לא יכולתי להתגבר על הסקרנות של מה צופן לי העתיד הקרוב... באותה שנייה מתוזמנת להפליא, בדיוק כשעברתי יצאת מהמשרד, וקראת לי "היי תעצרי"
עצרתי כמובן. החלפנו כמה מילים, לא הראיתי עיניין, המשכתי בדרכי. העברתי שיעור, האנרגיה הייתה מדהימה, כנראה שאתה משפיע עליי יותר משחשבתי. בסוף השיעור ליוויתי את הבנות לחדר האוכל, והיית שם.
הבטן. מתהפכת לי הבטן, חזרו הפרפרים,
הרגליים רועדות, נמלול בידיים, אני מתרגשת.
ראיתי אותך מביט אליי והזזתי את המבט, כשהבטתי חזרה כבר היית במרחק קטן ממני.
דיברתי עם הבנות, עניתי על השאלות, ובזווית העין רואה אותך עומד מאחוריי, מאזין לשיחה, חתמתי אותה במהרה והתחלתי לצעוד לכיוון היציאה, לא יודעת למה, לא רציתי שתרגיש שאני בעיניין, שאולי אני רודפת אחריך, שאני פה בגללך. הלכתי. שומעת אותך הולך אחריי.
הדלת נסגרה אחריי ומיד נפתחה שוב, לא הסתובבתי המשכתי ללכת, מכריחה את עצמי לא לסובב את המבט, "תמשיכי ללכת, אם הוא רוצה הוא יקרא לך" חושבת, הולכת, עם המבט באייפון, ממהרת.
פתאום את שומעת שמישהו קורא לו, עוצר אותו, מחזיר אותו, צריך את עזרתו, אז הוא חזר.
ואני באותה שנייה לא יודעת מה לחשוב ומה להרגיש - לכעוס עליך שאין לך כבר את האומץ להעז איתי?
לשמוח מזה שאתה מנסה להתקרב מחדש בדרך המוזרה שלך?
לתת לך לרדוף אחריי? להתמסר? אני רוצה שתרדוף אחריי!
המשכתי ללכת.
SMS.
"קרה משהו? למה הוא יצא אחרייך בסערה?"
- "לא ראיתי אותו, אה, הוא יצא אחריי? אני כבר ברכב, נסעתי"
אני לא מדמיינת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
