טוב אז הנה הפרק הראשון של הסיפור שלי, אני כותבת הרבה אבל פעם ראשונה
שאני מחליטה לפרסם.
מקווה שתהנו!
פרק ראשון
"שני קוראסון שקדים בבקשה.." אמרתי למלצר החתיך שהפשיט אותי
במבטו. ישבתי עם אלינה בקפה קפה,בנוהל. "אז מה נסגר בסוף אתמול עם
דניאל?" אלינה שאלה אותי והסתכלה עליי בפרצוף שטוף זימה.
"את יודעת כרגיל, הגענו הביתה,אכלנו קצת, שכבנו, התקלחנו, ראינו
טלויזיה והלכנו לישון,לא משהו מיוחד..." אלינה גיחכה ונגסה בקוראסון שלה
שהגיע בנתיים.
"את פשוט הורסת אותי ויק, למה שלא תהייו יחד וזהו?" שאלה ביאוש.
"שמעי את מכירה אותו הוא באמת מהממם והוא מצחיק אותי והוא אחלה סקס אבל לא
יודעת זה פשוט
לא יותר מזה, אני לא מצליחה לפתח אליו רגשות" צחקתי. "ושלא
תביני אותי לא נכון אני גם לא מנסה" שתינו צחקנו וכך סגרנו את השיחה.
המשכנו לשבת קצת ולקשקש על הא ודא וכמובן הדבר שאנחנו הכי טובות בו –
לצחוק כמו משוגעות.
אחרי שסיימתי את הקוראסון שלי, הגיע החשבון ואיך לא חוץ מחשבון היה
כתוב שם גם את המספר של המלצר ועוד הערה גסה שאני לא אטרח לכתוב אותה פה. מיותר
להגיד שטיפ הוא בטח לא יקבל
אני
ואלינה שילמנו ויצאנו. "טוב מותק, אני זזה לבית ספר תהני בעבודה" אמרה,
נשקה לי בלחי ורצה לתחנת האוטובוס.
טוב אז אני אספר על עצמי קצת אני ויקי,ויקה ,ויק איך שתרצו. חוץ
מויקטוריה כי אז אני מתחרפנת.
אני בת 17 ועוד חמישה חודשים בת 18 ומאוד מאוד מתרגשת מזה. טכנית אני
בכיתה י"ב אבל נשרתי מבית ספר מסיבות שאגלה בהמשך.
גרה בחיפה, אוהבת את העיר
הזאת והיא מחבבת אותי. אין לי חברה הכי טובה - יש לי שלוש חברות הכי טובות- ניקול
אלינה ויולי, להן אני מספרת הכל .
הן יודעות מבינות ומקבלות אותי בדיוק כפי שאני. ובגלל זה הן החברות
הכי טובות שלי עוד מימי היסודי. חוץ מהן יש גם את – תמר, אנה, איה, שירי, נועה,
וקרן.
להן אני קוראת חברות יציאה, יוצאות, מדברות, מרכלות ומבלות בקיצור.. חוץ
מהן יש את אורפז... את אורפז הכרתי במקום לא שיגרתי. ומאז אנחנו לא כל כך נפרדות,
למרות שיש לי קצת בטן מלאה עליה..
חוץ מחברות יש כמובן גם ידידים אבל הם לא חשובים כרגע אז נזכיר אותם
כבר בהמשך.
יש לי אח אחד גדול מימני
בשלוש שנים – ג'ורג'י. הקשר שלנו יחסית טוב אבל כמובן שיש לנו המון חילוקי דעות. אין
לי עוד אחים. והורים....
אמא שלי היא אישה מאוד מיוחדת והקשר איתה גם כן מיוחד, עם אבא שלי
לעומת זאת אני ממש לא מסתדרת הוא יכול להגיד לי רק מילה אחת ואני כבר מתעצבנת,
אומרים לי שזה בגלל שאנחנו כל כך דומים אבל אני לא יודעת, יכול להיות.
כרגע אני עובדת בבית קפה קטן בקניון ועושה מספיק כסף כדי לפרנס את עצמי בכבוד. חוץ
מלעבוד
אני אוהבת לצאת עם חברים לבלות וכמובן לטפח את התחביב הכי גדול שלי –
ריקוד.
איך אני נראית? טוב. שיער שטני – חום ארוך וחלק גלי כזה, עיניים
ירוקות וגדולות , גובה ממוצע ומבנה גוף רזה.
וזהו אלו החיים שלי בקצרה.
השעה הייתה רק עשר בבוקר והמשמרת שלי מתחילה רק באחד אז חשבתי להתקשר
לדניאל. דניאל הוא אקס-ידיד-יזיז. שלי. כן כולם ביחד. הכרתי אותי דרך בת דודה שלי,
שפעם היינו בקשר די טוב, כל זה קרה בערך בכיתה ט' גיל 14. הוא היה
הראשון שלי בהכל. ומשם התקדמתי דיי מהר. בהתחלה מאוד אהבתי אותו אבל מהר מאוד
הבנתי שאני והוא לא נועדנו
להיות ביחד אלא רק להנות ביחד. הוא בן 21 בדיוק השתחרר לפני חודשיים
ומחפש את עצמו בעולם הרחב והמגוון שנקרא אזרחות.
חייגתי את המספר " אה ויק?" 'ענה מהר' חשבתי לעצמי..
"מה אתה עושה? ממש משעמם לי" אמרתי בקול תינוקי, להישמע זקוקה כמה
שיותר. "עובד יתחת, ואם כל כך משעמם לך תחזרי ללמוד כבר"
ענה לי, דיי תוקפני הייתי אומרת. "טוב הבנתי אתה עסוק,
נדבר" ניתקתי לו בלי לחכות לתשובה. כעסתי. מאוד. אם יש משהו שאני שונאת זה
שמדברים איתי על הבית ספר, והוא יודע.
ואולי הגיע הזמן להסביר למה בעצם נשרתי... סיפור די ארוך... תתמודדו?
ביסודי הייתי תלמידה טובה, אהבתי להגיע לבית ספר ונהנתי להיות שם.
בתחילת החטיבה הכל השתנה. בית ספר חנק אותי מכל בחינה אפשרית, הלימודים היו קשים
לי, לא הסתדרתי בכלל.
לא מצאתי את עצמי במקום הענק הזה. ישבתי בבית חלק מאוד גדול מכיתה ז'
, ניתקתי קשר עם כל החברות שלי והייתי יושבת לבד בבית עם עצמי. מרוב ההתעסקות הזאת
בעצמי והשיעמום.
הבנתי שאני לא אוהבת איך שאני נראית, הבנתי שחלק מהבעיות שלי אלו
בעיות עם המראה שלי אז.... התחלתי לעשות דיאטות, ולאט לאט נפלתי להפרעה הענקית
הזאת שנקראת בולמיה. הייתי אוכלת ומקיאה, לוקחת כדורים משלשלים הכלה כל רק כדי
לרזות. בשלב יותר מאוחר לא הייתי אוכלת בכלל. ביליתי שנתיים בבתי חולים – נכנסת עולה
במשקל יוצאת יורדת במשקל חוזרת לבית חולים וככה הלאה עד שאישפזו אותי במחלקה
פסיכיאטרית. אז הכל השתנה. הייתי מאושפזת שנה. כל כיתה ט'. חצי שנה אשפוז רגיל
וחצי שנה אשפוז יום. באשפוז יום מגיעים בבוקר ללמוד וחוזרים הביתה לישון. כאן
הכרתי את אורפז שגם היא הייתה כמוני,בולמית. אחרי שיצאתי משם השתניתי. חזרתי לקשר
עם כל החברות וחזרתי ללמוד בבית ספר, הפעם בחינוך מיוחד. למדתי שם שנתיים והבנתי
שאני ולימודים לא אוהבים אחד את השני ובאמצע י"א החלטתי לנשור. וכך היה. היו
לי המון ריבים עם ההורים והמשפחה בכלל על הנושא. ועכשיו כשסוף סוף הניחו לי והרפו,
תוכלו להבין למה מעצבן אותי שמזכירים את הנושא...
החלטתי לחזור הביתה, בית ריק. ההורים ואחי ובעבודה. כיף! החלטתי לקרוא קצת ספר בנחת, חמישים גוונים של
אופל. קראתי את הראשון התאהבתי אז קניתי את השני,לא מצליחה לעזוב! הגעתי לאמצע
הספר כשהטלפון צילצל. 'שירילה' היה כתוב על הצג, "היי מאמי מה נשמע"
אמרתי לשירי – חברה שלי " בסדר חיים, תקשיבי שנייה את זוכרת שדיברתי איתך על
החצי שנה? "
'בטח שאני זוכרת' חשבתי לעצמי. שירי וחבר שלה אסף או כמו שהיא אוהבת
לקרוא לו 'ספי' חוגגים עוד יומיים חצי שנה ביחד, ואני נודבתי לעזור לה בבחירת מתנה
וכ'ו. ואני אומרת נודבתי כי בהחלט לא התנדבתי." כן אחות, מה היום את רוצה
לקנות?
שאלתי אותה ובלב קיוויתי שתגיד לא, לא היה לי כח לנסוע לקניון עכשיו
ועוד לפני משמרת ארוכה ומתישה.... "כן, אני מנחשת שאין לך כח לפי הקול אבל
בבקשה בבקשה בבקשה? אני מפחדת שאני לא אמצא
כלום ולא אספיק לעשות כלום...." איזה חפרנית חשבתי לעצמי, ובלית
ברירה עניתי " סבבה יש לי משמרת באחת אז צריך לצאת
עכשיו אני מחכה לך ליד זארה" אמרתי לה.
"וואי ויק אין לך מושג איך אני אוהבת אותך,יאאלה עפתי להתארגן
ביוש" היא סיימה את השיחה. ניתקתי מהר ונכנסתי למקלחת. לא חושבת שיהיה לי זמן
לחזור ולהתקלח לפני העבודה אז....
ישבתי בספסלים ליד 'זארה' וחיכיתי לשירי. ראיתי אותה מגיעה מרחוק
וקמתי להגיד לה שלום. "היי יפה שלי תודה שבאת,באמת!" אמרה לי וחיבקה
אותי חיבוך ארוך ומוחץ. חייכתי לה כאומרת אין בעד מה.
"אז מה לאן נלך קודם?" שאלתי אותה. "בואי
לג'נטלמן" אמרה לי בחיוך . התחלנו ללכת לחנות,נכנסנו הסתובבנו קצת ובסוף היא
בחרה לו מתנה והלכנו לאכול יוגורט בריבר כמו שתי מכורות אמיתיות.
"מה קורה איתך מאמי? המון זמן לא ראיתי אותך" אמרה לי שירי
ואכלה את הגלידה להנאתה. "מה הרבה זמן יא מצחיקה ראית אותי שלשום" אמרתי
וצחקתי בשוק. הילדה הזאת מטומטמת.
"וואלה נכון איזה מפגרת יצאתי" צחקה על עצמה. "מה קורה
איתך אם כבר, מה עם 'ספי'" חיכיתי אותה. "שתקי, קנאית זה מה שאת!"
צחקה והוציאה לי לשון. "והכל בסדר יחסית, למרות שבזמן האחרון
הוא מתנהג טיפה מוזר" היא אמרה בקול חלש מעט. " מה זאת
אומרת מוזר" שאלתי. "לא יודעת הוא יותר מסתגר כזה בתוך עצמו ופחות משתף
אותי כמו פעם" אמרה לי ופתאום היא נראתה לי
עצובה,משהו שלא שמתי לב אליו בהתחלה. "מאמי אל תדאגי, יכול להיות
שזו סתם תקופה כזאת. העיקר שאתם אוהבים אחד את השנייה,זה הכי חשוב" אמרתי לה.
"כן אבל את מכירה את אסף הוא
פלייר כזה,אני באמת מפחדת שנמאס לו..." היא אמרה לי פניה נפולות
והיא משחקת עם הכפית ביוגורט שכבר מזמן נאכל. הסתכלתי עליה, וכאב לי. שירי לא בחורה פראיירית,
בכלל לא. היו לה כבר גברים
לפני אסף ואפילו יותר שווים מאסף אבל מסיבה כלשהי ברגע שהיא ראתה אותו
היא לא הצליחה להוריד מימנו את העיניים. הם נפגשו שנה שעברה באילת, נסענו כל
החברים והוא גם נסע עם חברים שלו
הם נפגשו במסיבת חוף, בהתחלה הוא התחיל עם אחותה התאומה תמר. אבל אחרי
זה הבין שבעצם שירי היא הבחורה שלו וככה זה כבר חצי שנה. אני חושבת שהסיבה האמיתית
לזה ששירי כל כך
התלהבה מאסף זה עצם העובדה שהוא בחר בה על פני תמר. הסיפור בין תמר לשירי
הוא מאוד מורכב.... הן תאומות והן מאוד אוהבות אחת את השנייה אבל מתחרות אחת בשניה
באותה המידה.
תמר נחשבת לתאומה היותר יפה ושירי נחשבת לתאומה היותר כוסית. לכן לפי
דעתי שירי מנסה לשמור על הקשר שלה עם אסף גם בגלל הסיבה שלראשונה בעצם לה יש חבר
ותמר רווקה.
"נסיכה תקשיבי, אסף אוהב אותך! לא סתם הוא איתך כבר חצי שנה
ודווקא העובדה שהוא היה לא רציני לפניך מראה כמה שהוא כן אוהב אותך... לפי דעתי
הוא סתם בחרא תקופה באמת תני לו זמן.."
אמרתי לה מה שחשבתי. היא הסתכלה עליי והנהנה עם ראשה "כן כנראה
שאת צודקת.." חייכתי. "יאאלה מותק אני צריכה לזוז לעבודה נדבר כבר"
אמרתי לה וקמתי מהשולחן. "ביי מאמי" אמרה לי וקמה גם היא.
הלכתי לכיוון האוטובוס ובנתיים בדקתי הודעות, שום הודעה מדניאל.... התאכזבתי
קצת. שיבקש סליחה ההומו. חיכיתי לאוטובוס 10 דקות והוא הגיע.. עליתי שילמתי
והתיישבתי מאחורה בדיוק כמו שאני אוהבת. תחבתי את האוזניות לאוזניים ושמעתי קצת
מוזיקה קיצבית כזו של מסיבות רק כדי להתעורר. הסתכלתי מהחלון, הדבר הכי אהוב עליי
בעולם בערך זה להסתכל על אנשים בפעולות הכי יומיומיות ורגילות שלהם ולדמיין את
הסיפור חיים שלהםתוך כדי...
בלי לשים לב האוטובוס הגיע לתחנה שלי ומיהרתי לרדת. הסתכלתי בשעון
וראיתי שהגעתי בדיוק בזמן. נכנסתי לקניון, עליתי לקומה השנייה ישר ושמאלה והינה
'קפה תות' הקפה שאני עובדת בו.
לא משהו יוקרתי אבל הטיפים טובים אז אני מרוצה.
נכנסתי "ויק יואו טוב שהגעת אני חייב אבל חייב ללכת צץ לי משהו
לא צפוי ואני לבד פה עם נטע " אמר לי רוי בלחץ בדיוק כשנכנסתי. רוי הוא מלצר
שעובד איתי כבר די הרבה זמן, הוא נראה דיי טוב והוא התחיל
איתי כמה פעמים, אז יצאנו פעם אחת אבל לא זרם ולא הייתה כל כך כימיה
בינינו אז החלטנו להישאר חברים לעבודה. נטע היא גם כן מלצרית אבל עובדת יותר בבר ,
היא לא נראית הכי טוב בעולם אבל חמודה מאוד.
אני אוהבת לשבת איתם לפעמים ולהעביר את הזמן... "בסדר אתה יכול
ללכת מאמי אני אסתדר" הרגעתי אותו. רוי זרק לי נשיקה באוויר להכרת תודה ורץ משם. ראיתי
שולחן שזקוק לניקוי אז ניגשתי לפנות ובאמצע העבודה המאוד קשה ומתישה הזו מישהו נגע
לי בגב " ויקה" קול מוכר אמר את השם שלי והסתובבתי לראות מי זה. קפאתי. פשוט
קפאתי. הסתכלתי עליו,בחנתי אותו מלמעלה עד למטה וחוזר חלילה איזה עשר פעמים רק
לראות שאני לא הוזה.
הרגשתי מחנק בגרון, חשק גדול לבכות אבל עצרתי את עצמי. פשוט בהיתי בו
ולא אמרתי מילה. "אני יכול לשבת פה?" הוא שאל אותי. זה מה שהוא שאל. בלי
מה קורה, מה נשמע, איך את ,פשוט כלום. כיאלו לא היינו שנה ביחד.
התרגזתי. פתאום כל המחנק בגרון הפך לחשק ענק להכניס לו בוקס לעין.
ובזאת אמרתי לו "לא" והסתובבתי להמשיך לפנות את השולחן.
טוב אז אני מקווה שאהבתם...
המשך בקרוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
