ביום שלישי (לפני יומיים) שוב עבדתי, ואחרי זה נפגשתי עם שלומי (שם בדוי, ידיד טוב שלי מאז י"ב), ועשינו על האש עם חברים שלו, עם חומוס שקנינו בחומוסיה שאני עובדת בה :)

בדרך השארתי את הפרטים שלי בחנות בגדי ילדים, ותלשתי פתק של עבודה בפעוטון, כחלק מהנסיון למצוא תחלופה לעבודה בחומוסיה.

ברביעי (אתמול) שוב עבודה. כל הזמן שהייתי בעבודה חשבתי איך אני נוסעת בערב עם האופניים לשעור ספרדית, אחרי שכל השבוע אני נוסעת לעבודה וחזרה באופניים ועומדת על הרגליים בעבודה..

התקשרתי לפעוטון וקבעתי ראיון עבודה למחרת (חמישי) ב9 בבוקר.

ואז יצאתי לספרדית עם האופניים, ויצאתי באיחור וממש פחדתי שאאחר, במיוחד עם הירכיים שלי שכואבות רצח, אבל בסוף שברתי שיא והגעתי יותר מהר מבדר"כ, אולי הפחד לאחר הכניס בי כוח..

איך שנכנסתי לכיתה, איזה בחור שלומד איתי ראה את הסימנים הכחולים שיש לי על היד (לא יודעת איך קבלתי אותם, אבל זה היה מהלילה בג'קוזי עם אופיר, שאגב יש לו שטף דם פסיכי מנשיכה בגללי חחחחחחח) ושאל עליהם, אז עניתי "אה, סתם.. רבתי עם מישהו.. מצבו יותר גרוע".. אז הוא העיר משהו על המשחקים המקדימים של הנוער של היום חחחחחחחחחחח.. אמרתי לו שזה שהוא זקן לא אומר שאני נוער ;) לא יודעת בדיוק בן כמה הוא, אבל הוא נשוי +, אני חושבת שהוא בשנות ה30 לחייו..

אחרי ספרדית רכבתי באופניים בחזרה הביתה, שמתי את האופניים בבית, ואופיר (שם בדוי, החבר הראשון שלי מכיתה ט', מוזמנים לקרוא עליו בפוסטים קודמים) אסף אותי ונסענו אליו. ראינו את הסרט "טומב ריידר" בטלוויזיה (פעם ראשונה שאני רואה אתזה...), ואחרי זה התחלנו להתחרמן על הספה.

אחרי כמה דקות הוא אמר "אוי לא" או משו כזה, והוסיף "את לא רוצה לגעת ביד שלי עכשיו. אף אחד לא רוצה" והוא הרים אותה למעלה והתלונן "זה מה שקורה אחרי שבוע בבסיס", ואני חשבתי לעצמי "מה נסגר עם גברים שגומרים ככה רק מלחבק אותי???".

הוא הלך לשירותים והתנקה, וחזר אליי לספה כשהוא כבר ערום לגמריי. שכבנו. פעם #2.

אחרי זה הוא הסיע אותי חזרה הביתה. אני נעמדת מול הדלת, מוציאה מפתח, מכניסה אותו למנעול.. לא נכנס עד הסוף! מישהו גאון מהמשפחה שלי נעל אותי מחוץ לבית, המפתח בתוך הבית נשאר בתוך המנעול!

ניסיתי לדפוק אולי מישהו יתעורר וישמע. בינתיים היחידה ששמעה הייתה הכלבה המטומטמת של השכנים שהיא פיצית ונובחת כאילו היא מפחידה מישהו בלי הפסקה. אחרי כמה דקות כאלה כשבדיוק התייאשתי והתקשרתי לאבא שיבוא לפתוח את הדלת, השכן התעורר מהכלבה ויצא לראות מה קורה, מביך רצח.. ואז בדיוק אבא פתח את הדלת. השעה הייתה 3. הייתי בחוץ בערך רבע שעה.

הדלקתי דוד וישבתי עם המחשב. נכנסתי להתקלח, והלכתי לישון.

יום חמישי בבוקר (היום), אחרי 3 שעות שינה, קמתי ובשעה 9 הלכתי לראיון בפעוטון. היא סיפרה לי קצת על העבודה, ספרתי קצת על עצמי, והיא אמרה שהיא תחשוב ותודיע לי. יצאתי משם תוך משהו כמו 7 דקות.

הפעוטון נמצא מול חטיבת הביניים שלמדתי בה, אז חשבתי שאקפוץ לבקר, עבר הרבה זמן מאז הביקור האחרון שלי.

ניגשתי לשומר והוא אמר שהמנהלת (שהתחלפה לפחות פעמיים מאז שסיימתי ללמוד) לא מסכימה להכניס תלמידים לשעבר בזמן הלימודים. דברתי איתו קצת, ופתאום אני אומרת לו "פאק. השעה 2!", וכבר התלמידים סיימו ללמוד חצי שעה לפני זה, אז נכנסתי לכיוון החדר מורים, וגיליתי ששיפצו שם בטירוף וזה נראה הרבה יותר טוב מבתקופה שלי.. באתי להכנס לחדר מורים, ובדיוק יצאה הספרנית, אז דברתי איתה, ובינתיים דרך הדלת השקופה מישהי נופפה לי, הסתכלתי וזאת הייתה היועצת של השכבה שלי כשהיינו בכיתה ט'. לא מצאתי את המחנכת שלי בעיניים, אז נכנסתי, וצעדתי לכיוון היועצת שבינתיים צעדה לכיווני. באתי לחבק אותה ושמעתי קול קורא מימיני, המחנכת שלי בדיוק קלטה אותי וקראה "היייי!!! זאת שלי!" ובאה וחיבקה אותי ממש חזק חחח.. ממש ריגשתי ושימחתי אותה שבאתי, היא אמרה ליועצת "את רואה, זה סימן שעושים משהו טוב ונכון, אם אחרי 6 שנים היא עדיין באה לבקר".. האמת שהייתי תלמידה על הפנים, אבל כל המורים שלי אהבו אותי :) עשיתי לה את היום וזה היה מגניב :) דברנו עוד קצת, ואחרי זה הלכתי הביתה.

ישבתי קצת עם המחשב ונרדמתי. התעוררתי בערב, אכלתי עם ההורים שלי, ואז אופיר בא. ירדתי למטה ונסענו לאיזה גשר מגניב שאני אוהבת לשבת בו. הסתכלנו על המכוניות עוברות מתחתינו, וראינו שיש הרבה מכוניות שנוסעות עם פנס קדמי אחד, והשני או לא עובד בכלל או ממש חלש. הוא ממש אוהב אופנועים, אז הוא ראה אופנוע ואמר "הנה אח". אז החלטנו לשחק משחק - להסתכל על הכביש וכשרואים אופנוע צועקים "אח!", וזה מבלבל כי יש את המכוניות שחסר להן פנס, וזה מסנוור להסתכל על גוש מכוניות.. הוא ניצח אותי 3-1. הסתנוורתי ממש ובקושי הצלחתי לראות משהו, העיניים שלי רגישות לאור, ואני חושבת שהמשקפיים רק מגבירים את זה. התנשקנו קצת ונסענו אליי הביתה. פצחנו בטורניר שש בש שבו הוא ניצח אותי 2-1.

אחרי זה ישבנו קצת עם המחשב, הראיתי לו כלמיני דברים, ואחרי זה שכבנו. פעם #3.

התחיל להיות מאוחר, אז אמרתי לו שנראה לי שכדאי שנתקפל כי אני צריכה לקום בסביבות 8 להתארגן ולקפוץ לקנות ספר בסטימצקי מתנה לבת דודה שלי וב10 וחצי אנחנו יוצאים צפונה לברית של הבן דודה החדש. ליוויתי אותו לדלת, וכשהיינו ליד הדלת אמרתי לו "פעם הבאה אני אנצח אותך בשש בש", כי הדלת ממש מתחת לחדר שינה של ההורים שלי, שידעו שאנחנו בחדר משחקים שש בש, אז שאם במקרה מישהו מהם ער איכשהו שיחשבו שזה עדיין היה השש בש. הנצחון הראשון שלו היה ממש צמוד, היה לי עוד צעד אחד כדי לסיים להוציא את החיילים שלי, אז אמרתי שזה קצת מבאס, זה כמו לקבל 99 במבחן, לפעמים עדיף כבר לקבל 80 שזה סבבה ולא להתבאס על נקודה אחת.. ושאלתי אותו אם "עדיף כלום על כמעט".

אני חושבת שאיפושהו בפנים השאלה הזאת הייתה יותר על הקשר המוזר הזה שנהיה לנו ופחות על המשחק. הוא אמר שעדיף כמעט. אני לא יודעת מה אני חושבת. צריך לחשוב על זה ולהבין מה קורה פה ומה רוצים ומה טוב לנו. מה טוב לי. כל הסיטואציה הזאת מאוד מבלבלת.

ועכשיו אני אלך לישון, כי השעה כבר אחרי 5 בבוקר, ויש לי משהו כמו שעתיים וחצי לישון..

לילה/בוקר טוב לכם.....