כבר כמה ימים שאני רוצה להגיע לכתוב וזה לא מסתדר עם העבודה, עם הלימודי ספרדית (אתמול סופסוף התחלתי את קורס B!), עם הפגישות עם אוראל (שם בדוי, תקראו עליו בפוסט הקודם), עם טקס חיילים מצטיינים שהיה לאחותי אתמול, ועם הלוויה שנכנסה ללו"ז של אתמול.

בפוסט הקודם ספרתי על אוראל, ואחרי זה בתגובות כתבתי שעצרנו את זה. אז הרבה דברים קרו מאז. המשכנו להפגש כמעט כל ערב. אפילו ישנתי אצלו פעם אחת. שכבנו כבר פעמיים.

היו הרבה התפתחויות, אז קצת קשה לי לתאר את הכל כמו שצריך לפי הסדר, אז אתן את הרעיון הכללי כמה שאצליח :)

אתמול סופסוף נפתחתי בפניו וספרתי לו את הסיפור שלי, זה שכבר המון זמן אני מבטיחה לעצמי ולכם שאכתוב כאן.

כשהייתי בת 14.5 הייתה הפעם הראשונה שלי. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים, ואהבתי אותו. הוא היה הנשיקה הראשונה שלי, ועוד חוויות ראשונות, עד שלילה אחד זה גם הגיע למיטה. הייתי ילדה ולא לגמריי הבנתי את המשמעות של זה, ופשוט שכבתי שם על הגב, בשוק. אחרי זה התחלתי לפחד ממין.

שנה אחרי זה הכרתי את אופיר (כן, אותו אופיר שכיכב פה בפוסטים של סקס עם האקס) והתחלנו לצאת. הוא למד מאחיו הגדול שתמיד צריך להיות לו קונדום זמין למקרה הצורך, ולקח את זה מילולית מידי - הוא היה מחזיק קונדום ביד כשהיינו מתנשקים, וכל הזמן צעקתי עליו שיפסיק לעשות את זה כי זה מלחיץ אותי. השנים עברו, ובלילה האחרון של י"ב השתכרתי עם ידיד טוב שלי וזה הגיע למיטה. אחרי 2 דקות נלחצתי ועצרתי את זה. בפעם הבאה שניסיתי כבר הייתי חיילת, זה היה לפני בערך שנתיים, וניסיתי עם סתם ידיד שהשתכרנו ביחד. תוך 2 דקות פרצתי בבכי ועצרנו. ברחתי מהחדר בשניה שהתחלתי לבכות, כי לא רציתי שהוא יראה אותי בוכה, אף אחד מעולם לא ראה אותי בוכה. אף פעם לא מראה חולשות או רגשות. שטפתי פנים וחזרתי לחדר, ניסיתי להמשיך אבל אחרי 2 דקות נוספות עצרתי והלכתי הביתה.

הפעם הבאה הייתה ממש קצת אחרי זה, וזו הייתה הפעם הראשונה שניסיתי להתגבר על זה עם מישהו שהיה לי עניין רומנטי בו, וסה"כ היה בסדר, למרות שגם זה נפסק באמצע, הפעם כי התחלנו לריב.

הפעם הבאה כבר הייתה אחרי שהשתחררתי, עם אבי (שם בדוי, כתבתי עליו בפוסטים הראשונים, כי זה קרה באותה התקופה בערך), ושכבנו 3 פעמים עד שהוא הכיר מישהי והתחיל לצאת איתה. אחרי זה התחיל הסיפור עם אופיר, שכבר מזמן איבדתי ספירה כמה פעמים שכבנו, אבל עדיין הוא מעיר לי שאני לא מספיק פעילה וכזה. אני אמנם כבר לא מפחדת ממין, אבל לא לגמריי מרגישה איתו בנוח.

אז אחרי שסיימתי לספר את זה לאוראל אתמול, הוא אמר שהוא הבין שמשהו לא בסדר אצלי, אבל לא ידע מה, ושהוא מתנצל שהוא לחץ עליי. אמרתי לו שאני כבר יודעת שאני ממש אשמח אם כן יתפתח משהו מהקשר שלנו, וספרתי לו שהוא מצליח למוטט את חומות ההגנה שבניתי סביבי במשך השנים, והמתג במוח שלי שכבוי כבר שנים ולא נותן לי להרגיש שומדבר, לא דברים טובים ולא דברים רעים, בסוף יילחץ. ספרתי לו שאני מרגישה בחורה שונה מאז שהתחלנו להפגש, ונתתי דוגמאות. אמרתי לו שיחשוב על כל מה שספרתי לו ושיגיד לי מה הוא חושב ומה הוא רוצה. שאני רוצה, אבל הוא צריך להבין שהוא יצטרך לקלף אותי לאט מכל השכבות.

הסיפור עם אוראל גם גרם לי לשלוח הודעה לאופיר אחרי שקצת רבנו ולא דברנו דיי הרבה זמן. סה"כ חוץ מזה ששכבנו הרבה הוא גם היה ידיד טוב בשבילי בתקופה הזאת, ורציתי לספר לו מה קורה איתי. השיחה איתו עודדה אותי להפתח לאוראל ולתת לעצמי להרגיש.

תיכף אסיים לכתוב ואלך להתארגן לעבודה. לצערי היום אני לא עובדת באותו הזמן כמו אוראל. לפחות אגיד לו שלום כשאגיע למשמרת ולפני שהוא ילך הביתה. מעניין מה עבר אצלו בראש על כל מה שאמרתי אתמול. מקווה שדברים טובים.

בהמשך למה שספרתי בפוסטים קודמים על העניין שפיתחתי בפגאניזם וכישוף, הייתי בסופ"ש בפסטיבל הפגאני לכבוד החג הפגאני שבדיוק חל. למדתי המון דברים חדשים, השתתפתי בטקסים מאוד מעניינים ובסדנאות והרצאות שלימדו אותי המון, ופגשתי המון אנשים מדהימים ומעניינים מכל מיני סוגים של דתות שונות ואמונות שונות, עם רקעים שונים. מרגישה שעשיתי צעד ענק בדרכי למצוא את הדרך הדתית-רוחנית שמתאימה לי!

רציתי לכתוב קצת גם משהו על הלוויה של אתמול. אחות של סבתא שלי נפטרה, והיא בת 93. רק בשבוע שעבר הייתי אצלה בבית אבות בחגיגת יומולדת לילידי ספטמבר. המנגנת שלהם שרה לה שירי יומולדת באנגלית ובעברית שזכו לתגובת thank you או תודה, בהתאם לשפה. היא עולה חדשה, ותודה היא אחת המילים הבודדות שהיא מכירה בעברית, לצד אמא, אבא וזהו בערך. אלו היו המילים היחידות שהיא הוציאה בכל הזמן שהייתי שם עם אבא. הוא צילם אותי ואותה בוידאו כשהמנגנת שרה והיא הודתה לה.

אתמול התעוררתי בבוקר אצל אוראל וגיליתי את ההודעה מההורים שנקבע זמן ללוויה. אחרי כמה זמן של כלמיני דברים שעשינו, התנתקתי, ואוראל שאל מה עובר לי בראש. אמרתי שכרגע אני חושבת על הלוויה. ואז שתקתי רגע, והוא שאל אם לקחתי את זה קשה. שתקתי עוד רגע ואמרתי שיש לי פלאשבקים מהלוויה של סבתא שלי, שנפטרה לפני שנה וקצת. הוא חיבק אותי, והתחלתי לבכות. ופשוט נתתי לעצמי לבכות, לשטוף את העיניים והנשמה. נתתי לו לראות אותי בוכה ופגיעה, והוא הבנאדם הראשון שראה אותי בוכה. ספרתי לו את זה.

הלוויה הייתה עצובה. לא כי זה היה טראגי, היא הרי הייתה בת 93. אבל הצד של אבא זה משפחה קטנה, והיא לא הכירה אף אחד בארץ. לא היו לנו אפילו מספיק גברים למניין. היו רק 5 גברים, אז הביאו דוסים כאלה מהבית קברות או חברה קדישא שישלימו. לוויה פיצית ומאוד קצרה, אפילו בלי הספדים. אני זוכרת שבלוויה של סבתא שלי היו הרבה אנשים, ואבא הספיד, ודודה שלי הספידה, ובת דודה שלי הספידה, ואחרי שקברו אותה נשארנו מעל הקבר והעלינו זכרונות מאיזו אישה חזקה ומדהימה היא הייתה.

הזוי לחשוב שאישה כזאת חזקה כמו סבתא שלי, וגם כמו אחותה שחייתה לבד באנגליה במשך שנים רבות, הייתה דיילת אוויר בבריטיש איירוויז וניהלה בית מלון, נגמרו ככה. אבל כולנו נגמר ככה מתישהו.

מוזמנים להגיב עם תובנות, עצות, מחשבות, או כל דבר שאתם מרגישים שכדאי שאדע או שאתם רוצים שאדע! :)

בינתיים אני הולכת להתקלח ולהתארגן לעבודה :) מתחיל להיות מאוחר.