זאת מי שאני, לשם שינוי

אני זוכרת את היום הזה בכיתה ב' שהגעת לכיתה וכולם החליטו שחום-שחור זה לא יפה 

עשו עלייך חרם 

ואני? לא הבנתי מה כל כך לא יפה בצבע שלך .. לא הצטרפתי

עשו גם עליי חרם 

קראו לך מצח נצח, קראו לי חתולה 

דחפו אותי על הלוח, זרקו כיסאות בבוקר, קיללו, שמו פתקים בתיק, הרביצו לי באוזניים כשסבלתי מדלקות והזמינו אותי לימי הולדת רק בשביל המתנה שלי (שקניתי מכסף שגורד מהארנק של ההורים)

אני זוכרת שלמרות המצב הכלכלי הקשה ההורים החליטו לחגוג לי יום הולדת בכיתה ה' 

ולא ידעתי את מי להזמין. 

לא היה לי את מי להזמין. 

אבל הזמנתי, וכולם באו לאכול פיצה (שאין לי מושג עם מה ההורים שלי שילמו עליה), והלכו. 

אבל את אפילו לא טרחת לבוא.. 

והכי כאב שבכיתה ו' הייתה לך הזמנות להיות "מקובלת" כי אנשים פתאום קיבלו שכל שלי היה כבר בכיתה ב' 

ואחרי 5 שנים שסבלתי חרם בשבילך - היית בצד שלהם 

ונשארתי לבד. 

שם הנפש שלי הבינה שלבד זה טוב,

שעל אנשים לא סומכים. 

אני לא מצליחה להבין למה אנשים טוענים שהאדם בבסיסו הוא טוב..

זה שקר. אם ילדים כל כך אכזריים אז האדם בבסיסו הוא רע, הוא רק לומד להעמיד פנים לפי הנורמות החברתיות שלימדו אותו.