הפוסט של הטראומה

היי, 

אני ש', בת שלושים ועוד רגע, והחלטתי לשתף. אבל למה?

אני בחיי אדם מאד פרטי, לא נוהגת לפרסם את מעשיי/מיקומי/הגיגיי בפייסבוק או להשתתף בקבוצות ווצאפ המוניות, ובכלל, מעדיפה בילויים בקבוצות קטנות. אז מה פתאום לפתוח את נבכי חיי לכל מאן דבעי?

לפני קצת יותר מחצי שנה התבשרתי על ידי הפסיכולוג שלי, שמוליק, שזכיתי להכלל בקבוצה של אנשים המוגדרים להיות "פוסט טראומתיים" או הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומתית (ובעברית: הפרעת דחק בתר-חבלתית). המושג הזה התקשר אצלי לחיילים הלומי קרבות. הדבר נאמר לי לא בבת-אחת אלא על פני שתיים או שלוש פגישות (אפשר שנאמר בפגישה אחת ולקח לי שתיים נוספות כדי לקלוט ולהפנים את הנאמר)

בכל מקרה, בחודשים שלאחר הגלוי המאד לא ברור הזה על עצמי, התחלתי לחקור ולקרוא כל מה שהצלחתי למצוא בנושא, לאחר כחודשיים של מצוי המידע באינטרנט עברתי לקריאה, יש שיאמרו מעט אובססיבית, של כל ספר בנושא שהצלחתי לשים עליו את ידי.

הספר המוצלח יותר שקראתי היה של ג'ודית הרמן, "טראומה והחלמה" שביקש לקרוא לסיפור שלי "complex PTSD"  כאילו שסתם "פוסט טראומה" זה לא מספיק..

הטראומה שלי קשורה באלימות פיזית והתעללות נפשית שעברתי בגילאי 10-13 מצד אחי הגדול ממני בכמעט 4 שנים. 

מכל הקריאה וההתעסקות שלי בלנסות ולהבין משהו על הדבר הזה שנפל עליי, הצלחתי למצוא מעט מאד התעסקות באיך נראה בפועל תהליך שעובר אדם במצב כזה. הצלחתי למצוא מעט עוד יותר התעסקות באדם שמגלה טראומה מעברו, וכאדם בוגר מתמודד עם טראומת ילדות. 

ויותר מזה - מעבר לקריאה של מאמרים מלומדים, חיפשתי קול אנושי, מיד ראשונה, שיסביר וינסח וישתף ויחשוף את הסודות ורגעים הקטנים של ההתמודדות עם הדבר הזה - ואת זה אני מבקשת להעביר. ואולי, מישהו שהשמוליק שלו נתו לו היום "פוסט טראומה" במתנה, ימצא אותי ואולי, אני מרשה לעצמי להגזים ולחלום, ימצא בדבריי איזושהי סוג של נחמה.

שבוע טוב לכל!

ש'.