הפוסט של הטראומה

בשבועות האחרונים אני על הסף של להפסיק את הטיפול. האדיקות שבה הגעתי בשנתיים (כמעט וחצי) האחרונות לפגישות נסדקת. אני מזיזה פגישות, שמחה לבטל אם יש סיבה וגם אני מכינה את עצמי שהפגישה הבאה היא האחרונה, לפחות לעת עתה, ואיכשהו זה מתמסמס עד לפגישה שלאחריה וחוזר חלילה..

אני יוצאת אחרי שעה-כי-נגמר-לנו-הזמן, כמו נזרקת החוצה למציאות שונה (או אולי פשוט אל.. מציאות?), אחרי שהתקשתי להגיע, להסדיר נשימה לפני שנכנסת, לפסוע מדלת הכניסה לכיסא, לסרב בנימוס ל״לשתות משהו? חם? קר?״,  לשאול ״מה שלומך אתה?״ ולקבל תשובה לאקונית, לבזבז ארבע-שש דקות על החום/הקור/האובך/הרעש/יופי שבחוץ, ולהתחיל לחדור פנימה. ועומס המילים, הרבה מהן לא יוצאות מפי,  ואז נגדעת השעה באחת, ועוד לא הספקתי להבין מי אמר מה ומה אני לוקחת מפה, או איך אני בכלל מגיעה לאוטו כבר עד ל אז-נתראה-יום-ראשון-הבא-בחמש.   

  

  

זה כאילו שהחיים שלי קיבלו מבנה של שעה - - - ושבוע.

כמו כדורי זכוכית האוצרים בתוכם תמונת נוף וכשמנערים אותם, פתיתי ״שלג״ מהקרקעית מכסים ומתערבלים ומסתירים את הנוף. כך גם אני - מדי שבוע מתייצבת לניעור פנימי שמסתיר ובחסותו אני הופכת אילמת ומסוגרת ורק בבית, ולאט לאט, זמן ממושך אחרי הניעור, השלג מתחיל לשקוע ושוב- יום ראשון, שעה בחמש, ומערבולת השלג מוזנת מחדש והשלג מסתיר ואני נאלמת ו..

ודיי עם זה. 

  

אני זקוקה להתבוננות במקום התבוססות. אני מבקשת את חשיפתה של תמונת הנוף הנסתרת, ולרגע להביט בה. על כל פרטיה. בנחת. עם אורך נשימה. עם הבנה של עצמי ושל מקומי ומיקומי ולאן פניי מועדות. 

  

ובפני מי אני עתידה לתת את הדין.  

   

אבל אני מפחדת פחד איום מול הדין. מול העמידה. אני פוחדת פחד איום כי אני יודעת שכל הדרך הארוכה שלי עד כה- והיא כפסע לעומת העתיד לבוא. כי אני אולי מנסה להדחיק, להכחיש, לקבור ולהתעלם, אבל בכל רגע ורגע אני יודעת ומודעת לכל התחלואים שעוד מתקיימים בי. ואני עומדת קטנה ונפסדת ובקושי רב מצליחה בכלל להעלות על הדעת אפשרות של התעסקות בדברים כשלעצמם, בחוסר במשפחה, בזוגיות, באלוהים, בחוסר הבטחון ואי תכנון של העתיד. ביכולת להצליח, בתקווה, בנחת, בהבנה של עצמי ושל מקומי ומיקומי ולאן פניי מועדות.