שלום לך עט-עיפרון,
ככה ישבתי וכתבתי במשך תשע שנים בבית-הספר. וזה נראה שעכשיו זו תקופה שאני צריך להתנתק מדברי העבר ולהצליח לצעוד אל עבר העתיד. אבל, זה קשה לי. קשה לי לזרוק אותך. אין לי שימוש בך. אני מנסה להיות אדם בוגר. אני משתמש בעט עכשיו. כשהייתי ביסודי השתמשתי בעיפרון. אתה עט-עיפרון. חיה היברידית, יצור כלאיים, לא ממש עיפרון, אי-אפשר לנשוך אותך כמו שנהגתי לנשוך עפרונות, וגם, אתה מחיק. מחיק כמו העבר, מוכן לעבור שינויים. שלא כמו העט, שנשאר קבוע, שמשאיר חותם. מי שכותב בעט בטוח בתשובה שלו, בטוח בעצמו, בטוח בדברים שיש לו לומר. עפרון מראה על צניעות, מראה שהאדם מוכן להודות בטעות, מוכן להשתנות. זו תחושה אחרת. עט-העיפרון נמרח על הנייר כשאני כותב באמצעותו, לעומת העט, שנשאר תמיד קבוע, רק דולף אל הנייר, טיפה אחר טיפה. אחד מתמזג עם הנייר, אחד נשאר מעליו תמיד, מוכן ללכת למקום אחר.
האם לזרוק אותך עט-עיפרון יקר? האם לסגור את ימי חטיבת-הביניים והיסודי בעברי?
עברי, מילה אשר משלבת דבר והיפוכו. מצד אחד זה-הוא העבר, ממלכה נפרדת וזרה אשר אין איש נמצא בה, מצד שני הוא שייך לי, אני החי, הקיים, שיש לו מחשבות, רצונות.
עברי. לאן עברת עברי?
היכן אתה?
מדוע אינך עונה לי, עברי?
מודע איני יכול להשפיע עלייך, עברי?
ועברי, מעבריי קירות צפופים, אין זה כפי שהיה כאשר חייתי בביתי הקודם, שם היה לי חדר מרווח ונוח. כאן הכל צפוף, שום דבר אינו ברור.
חודים הדורים ועלומי שם, אתם משרים עליי ביטחון. אתם, ששורדים אצלי במשך שנים. אתם שליוויתם אותי מאז כיתה ז'. ואני, שמשתנה, שמתעצב, שדעתי ורגשותי חולפים ומשתנים ללא הפסק ואינם חודלים לרגע, שאיני יכול להיות בטוח בדבר, אני האומלל, שהכל מסב לי סבל, אני אעז וארהיב עוז לזרוקכם?
הוי! שוד ושבר! גם בכם תכה הרוח אשר לוקחת לחיכה כל חלקה טובה. כל פיסת עבר אשר עברה מן העולם אינה עוד, והכל בידי אותה הרוח, אשר אינה פוסקת ואינה חודלת, מאחר ואין רוח אחרת אשר אותה יכולה לקחת, ואינה מסוגלת לקחת את עצמה. לכן, אותה הרוח היא הדבר הקבוע היחידי. אבל, היא תמיד משתנה ומתעצבת, לא שוקטת לרגע, משנה את צורתה בהתאם לצורה של הדברים אשר אותם יצרה, ובכל, בתנועותיה אשר שואפות להשיג עצמיות לעצמה, היא משנה את מרקם החיים לכולנו אנו.
איננו דבר בלעדיה, ועדיין, אין האיש אשר מסוגל להשתמש בה כעוגן לחייו הנלוזים. איני יכול לשים את עוגני בשום דבר ממשי, מאחר ורוח העבר תיקח גם אותו אליה. וכן, איני יכול לשים את עוגני בשום דבר כלל, מאחר ורק הממשי קיים, יש. אם-כן, מה עליי לעשות? האם יש מענה לשאלה עתיקת יומין זו, אשר אני הנני הראשון לשאלה? והרי, מובן שאינני, אולם כל-פעם ששואלים אותה היא משתנה, נעה ונדה במדבר הזמן, מאחר ומשמעותה תלויה בהקשרה.
אני בחיפוש אחר דבר לשים בו את מעייני. דבר אשר יגרום לי להרגיש בטוח. והרי, נראה שאין בנמצא דבר שכזה.
הלך לאיבוד: העוגן בחיי
מאפייניו:
- אין אני בלעדיו
- הוא משנה צורה מעת לעת, כך שאבין אם לא תמצאוהו לעולם.
- לעתים הוא קוצץ שיער מכאני שיוצר בברית-המועצות ב-1953. לעתים הוא פותחן שימורים שיוצר בגרמניה המערבית ב-1985.
- לעתים הוא תחושה בטוחה וחמימה שצמח מעלה בקרבי.
- לפעמים זו מוסיקה שנשמעת עתיקה ומשמעותית
- ולפעמים אלו אתם, אנשי העבר אשר נעדרים מחיי.
- הוא חמקמק ונלוז, כעוגן, לא נשאר במקומו לעולם.
למוצא ינתנו:
- תחושה חמימה וביתית של ביטחון, לכל אשר ילך וינוד בעולם.
- קיבעון משתק אשר יקרקע אותו, עד לשבירת הסכר הנורא, שהוא ההרס של כל דבר שקיים במציאות, ממנו לא ניתן להימנע לעולם.
ואולי עדיף לתת לנחל לזרום, ולא להקים סכר. אולי עדיף לתת לסירה לשוט, ולא להטיל עוגן. והסירה נשארת הסירה, לא משנה באילו ימות היא שטה. והים נשאר ים ובזיכרון רב-החובל, לא משנה בכמה נחלים היא זרמה.
אח מעיין, למה את לא עונה לי בוואצאפ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
