אף-אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים, אף-אחד לא אהוב עד שכולם אהובים

(זו לא ביקורת, אלא רק מחשבות שיש לי, כאינדיוידואל וכמי שאני, על הספר. זה בעצם הרבה יותר עליי מאשר על הספר) 

סיימתי עכשיו לקרוא את הספר "למי צלצלו הפעמונים" של ארנסט המינגווי. בקצרה מאוד, זה ספר על פרופסור אמריקאי לספרדית, שטס לספרד בזמן מלחמת האזרחים הספרדית, כדי להילחם בשורות הרפובליקה נגד הפשיזם. אבל לתאר את זה ככה, אחרי שקראתי את הספר, נשמע לי כמו בדיחה עלובה שנועדה להעליב את הדמויות. 

כשהתחלתי לקרוא את הספר, הייתי בטוח שזה סיפור מלחמה. על גבורה והמלחמה בפשיזם. זה בחלקו נכון. 

באמת מסופר על מלחמה בפשיזם. באמת יש מעשי גבורה. הו, כמה שאני עורג לזה. כמה שאני מקנא כשקראתי בספר על אנשים שמקרבים את עצמם למען המלחמה בפשיזם.
כשהייתי בגרמניה ודיברתי שם עם מי-שהיא מאנטיפה, שאלתי אותה איך זה שבשיח שלה ושל אנטיפה בכלל הם מדברים על זה שהם נלחמים מול נאצים, אבל במציאות, זה לא נראה כאילו הם מתנהגים באופן שהם תופסים את חומרת האיום שהם ניצבים מולו. אם הם נאצים, צריך לא לעשות מולם הפגנות, אלא לירות בהם. צריך לפוצץ להם את הבניינים שלהם. ולמי שתוהה, בישראל זה חוקי, בישראל חובה להוציא להורג נאצים ואת משתפי הפעולה שלהם. 

הספר הזה מכיל בתוכו גם מורכבויות. הדמויות הן לא אנרכיסטיות, הן לא נלחמות בקרב הC.N.T, אלא בקרב המליציות הבין-לאומיות שבפיקוד של הרפובליקה ושל הסטליניסטים. יש בספר הרבה ירידות על אנרכיסטים: 


אני מניח שזה ריאליסטי לתקופה. מי שרוצה חוות דעת לכיוון השני, אני ממליץ על "מחווה לקטלוניה" של ג'ורג' אורוול. מלבד זה, יש בספר עוד כמה בעיות. היחס המגדרי בספר הזה לא מוצא חן בעיני. האמת, שעכשיו כשאני חושב על זה, בתחילת הספר, כשמריה ורוברט ג'ורדן שוכבים בפעם הראשונה, היא אומרת לו שהיא מוכנה לשכב איתו רק בתנאי שהיא תהיה האישה שלו לנצח, והוא בהתחלה אומר שזה לא יכול לקרות ואז אומר שהיא האישה שלו עכשיו. היא מפרשת את זה כאילו זה אומר שהיא האישה שלו לנצח, מה שהוא בבירור לא מתכוון אליו. לפחות, חשבתי שהוא בבירור לא מתכוון לזה. עכשיו כשאני קורא את הקטע הזה בשנית, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, זה נראה לי שהוא הצטרף לדמיון שלה על עתיד משותף הרחק מהמלחמה לרגע הזה ובאמת האמין בזה, ככה שזה בסדר בעיני. 
אני חושב על זה שהמינגווי כתב את הספר הזה במהלך מלחמת האזרחים בספרד. הוא הוציא אותו לאור ב-1940, והמלחמה נגמרה ב-1939, ככה שהוא סיים לכתוב אותו לכל המאורח אי שם באמצע 1939, כלומר, בזמן המלחמה. הו, כמה הייתי נותן כדי להיות בזמן הזה, בזמן שהייתה בו תקווה כנה להביס את הפשיזם עוד בגל הראשון שלו. הייתי מוותר על הכל כדי שתהיה לי ההזדמנות להילחם בפשיזם של פרנקו, עוד לפני השואה, כדי שספרד תהיה חופשייה מהפשיזם ותילחם בגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. לא הייתה קורת השואה, לא הייתה מוקמת ישראל, הייתה אוטונומיה סוציאליסטית בלב אירופה, ולא היה תם גל המהפכות שבין מלחמות העולם, הוא היה ממשיך להתפשט בכל רחבי העולם, ועכשיו היינו חיים בקומוניזם. 
אתמול חשבתי הרבה על כמה קומוניזם זה דבר נהדר. על כמה שאני רוצה את זה ומשתוקק לזה. אני רוצה לפעול למען זה, אבל, לראשונה מזה זמן רב, אני באמת רוצה את זה. הרבה זמן הדבר שרציתי זה מהפכה. הדבר שפינטזתי עליו הוא מהפכה, על להילחם במהפכה, על מהפכנות. ועכשיו, עכשיו אני מפנטז על הקומוניזם, ואני מאמין שזה אומר שהתפתחתי. תמיד ידעתי שזה מקום הרבה יותר כנה לפעול ממנו, וחיכיתי שזה יבוא. והנה, זה כאן. עכשיו אני רק צריך להכיר עוד שמונה אנשים בערך לפעול איתם. 

יש תקווה. אני מאמין שיש תקווה. 
הייתי בטוח שאני לא אתחבר לדמויות במהלך הספר. ועדיין, זה שהספר, באורך 567 עמודים, מתרחש על פני שלושה וחצי ימים (זה חשוב להיות מדוייק, והמבין יבין), יוצר כר פורה לשיחות והיכרות עם הדמויות. אני מאוד מעריך את זה עכשיו ונהנתי מזה מאוד. כמעט בכיתי כשהתחלתי להבין שרוברט ג'ורדן מתכוון להתאבד. 
קל לי לשגות בלהיכנס לדמיון, לדמיין שהוא מצליח להרוג את הקצין הפשיסטי שבא בעקבותיו, להאמין לזה שזה ההרג שיכול לשנות את כיוון המלחמה ההיסטורי, להביא להצלחת ההתקפה, להביא להבסה של הפשיזם, שתגרור את המפלה שלו בכל רחבי העולם, עד לניצחון המוחץ של האנרכיזם הקומוניסטי. ועכשיו, ב-2019, תהיה חברה חירותנית ואנרכיסטית. לא יהיה רעב, לא מחלות, לא חוסר בדיור. לא יהיה אונס והMujeres Libras יהיה שם מעורר כבוד. הטכנולוגיה תהיה כל-כך מפותחת, ואנשים יגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם כבני-אדם. לא יהיה זיהום אוויר או שינוי אקלים, ויהיו פארקים רחבי ידיים בערים. כל העיר תהיה פארק אחד גדול, מרוצף בשבילי אופנים, רכבות קלות ותחתיות, מרכזי חלוקת מזון, לבוש ובגדים; תהיינה ספריות בכל פינת רחוב, שתהיינה מרכזי ידע עצומים ומדהימים כמו שלא ידעה האנושות מעולם. שם יפגשו אנשים כדי ללמוד את התגליות המדעיות החדשות, לקרוא ביחד סיפורת. יהיו פורומים, שם יפגשו כל התושבים, יחלקו את הדעות שלהם, יתווכחו על ענייני היום, ובסופו של דבר, גם יחליטו על עיצוב החיים המשותפים שלהם. וכל זה יתבצע מתוך הכרה הדדית באנושיות שמשותפת לכולם, שמבוססת על חירות, שוויון, ואחווה. 

לו יהי.