אף-אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים, אף-אחד לא אהוב עד שכולם אהובים

אתמול נפגשנו שוב. היה מוזר. קינאתי הרבה. היא התנשקה גם עם אחרים. בתחושה שלי היא הקדישה לי פחות תשומת לב מלאחרים. רציתי יותר. הרגשתי לבד. הם דברו הרבה ברוסית ולא הבנתי כלום. נסענו לים. היא שאלה אותי אם יש לי קונדומים וסיפרתי לה שאלו שהיו לי פגו תוקף לפני שבועיים ועוד לא קניתי חדשים כי חששתי שגם הם יפוגו תוקף שוב. כשהלכנו לקנות קולה וסיגריות קניתי קונדומים איתה. שחינו בים בעירום. התנשקנו קצת. היא התנשקה הרבה עם אחד האחרים, והשלישי רוב הזמן ישב בצד והיה מדוכא. אבל אני אמרתי לעצמי שלמרות שזה לא מושלם, זה יותר טוב מכלום. אני יכול ליהנות מתשומת הלב שלה כשהיא רוצה, ויכול ליהנות מהירח, מהרוח, מהריח של הים, מהקור הנעים של האוויר, מהחום הנעים של המים, מהגלים, מהמליחות. אבל הייתי עצוב. ורציתי ללכת משם. רציתי שנהיה רק שנינו ונדבר ונתנשק. וגם תהיתי על מה היא חושבת על גדול של זין. אם היא יודעת על זה שיש כאלו שהאורך שלו אצלם דומה בריפיון ובזקפה וכאלו שהוא מתארך משמעותית. תהיתי אם זה יוריד לה ממני, אבל החלטתי שזה לא חשוב. וניסיתי להאמין בזה. החזרתי את האנשים לבתים שלהם. כשהחזרתי אותה היא הציעה לי ללוות אותה לביתה והתנשקנו בחדר המדרגות עד שהמעלית הגיעה בחושך והתנשקנו במעלית וכשנפרדנו נישקתי לה את היד. והיא מעניינת אותי סך הכל. אבל זה לא הכל. 

היום י' מהטיפול הגיעה לטיפול. למרות שביום רביעי מנהלת המחלקה אמרה לה שהיא מושעת ואז כשי' התווכחה איתה על זה היא אמרה לה שהיא לא תמשיך את הטיפול במחלקה וימצאו לה מסגרת אחרת. י' דברה איתי ורצתה שאני אכנס איתה בכניסה כי היא חששה שהשומרים לא יתנו לה להיכנס. ניסיתי לדבר איתה על זה ולהראות לה שזה לא יעשה לה טוב. אבל היא לא יכלה להקשיב, וכשאמרתי לה שאני אעשה את זה היא אמרה שהיא לא רוצה שיכנס איתה מי שהוא שמוריד אותה. אמרתי לה שאני פשוט דואג. היא הגיעה ולא דברה איתי היום כמעט בכלל. בכלל בשבועות האחרונים היא כמעט ולא מדברת איתי. אני לא יודע מה קורה איתה מעבר למעט שהיא מספרת. אבל אי אפשר לדבר איתה על רגשות. זה לא פועל. היא לא משתפת פעולה. והאמת, שגם בטיפול היא בכלל לא שתפה פעולה. היא צפתה שדברים יקרו מעצמם, אבל שהיא לא תעשה שום דבר בשבילם. וזה לא פועל ככה. בכל אופן, עצוב לי עליה. היא רצתה שאני אצלם את זה שהשומרים מוציאים אותה. אמרתי לה שאני אעשה את זה. אבל לא רציתי. ידעתי שזה לא נכון. וכשהיא הגיעה היום היא נכנסה לקבוצה אחרי שאמרו לה שהיא לא יכולה כי נגמר לה הטיפול. השיחה בינה לבין המנהלת הייתה במסדרון ורציתי להקשיב, והמנהלת אמרה לי שלא כדאי לי והקשבתי לה. היא נכנסה לקבוצה וכשהמטפלים הגיעו אמרו לה שהיא לא יכולה להיות בקבוצה גלל שהיא לא בטיפול יותר והיא התעקשה להישאר. בטלו לנו את הקבוצה. יצאנו החוצה והגיעו השומרים. במשך קצת יותר מדקה צילמתי אותה רבה איתם ולא רציתי לעשות את זה. זה גרם ללב שלי לפעום מהר וחזק, וזה הזכיר לי לצלם הפגנות ופחדתי והרגשתי שזה לא נכון. המנהלת אמרה לי להתרחק כי זה לא יעשה לי טוב ושזה מייצר סצנה. הקשבתי לה והלכתי למטבח אבל עדיין הצצתי על מה קורה. ק' ניסתה לדבר עם י' ולשכנע אותה לבוא איתנו למטה לחצר אבל י' לא הקשיבה. היא אמרה לי שכדאי לי לבוא איתה ולתת לי' לעשות את זה שלה ושזה לא שלי. היה לי קשה להשתנכע, אבל הבנתי שהיא צודקת ובאתי איתה. דברנו על זה. דיברנו על זה שיש אנשים שלא במקום שהם מוכנים לטיפול ושינוי. שזה עצוב אבל שאי אפשר לעזור לה. ממש רציתי לעזור לה, אבל אני לא יכול אם היא לא מדברת איתי בכנות. חשבתי לרגע שאנחנו חברים טובים, ואולי היינו. ואולי לא. ואולי זה היה רק זמני.

 הגיע ש' שאני דלוק עליה. שאני אוהב אותה. ובכן, היא הציעה לי שנדבר שנינו סוף-סוף. לא יצא לנו לדבר כמו שצריך כבר כמה זמן. התחלנו מלדבר על ע' ועל דברים שהיא אמרה וש' אמרה שלא כזה זכור לה הדברים האלו, אבל שבאמת ע' דברה איתה כמו שהיא אמרה לי שהיא תעשה. משם לקחתי את זה לניסיון לומר לא מה אני מרגיש כלפיה. התחלתי, וקפאתי. עבר איזו דקה או שתיים והיא אמרה "פשוט תאמר את זה" ואמרתי. ניסיתי לומר את מה שכתבתי כאן לפני כמה זמן, ויצא מה שהוא דומה אבל לא בדיוק. היא אמרה שוב ושהיא פשוט ממש לא במקום של מערכות יחסים רומנטיות או מיניות או שום דבר שהוא לא אפלטוני כרגע. דברנו על זה שלהיות בנוכחות אנשים זה דבר שלוקח ממנה אנרגיות ועל זה שכשהיא מתרחקת אני תוהה האם זה בגללי או בגלל שהיא צריכה זמן לנוח ואם אני אדע שאם זה בגללי היא תאמר לי אני אהיה בסדר עם זה, והיא אמרה שהיא תאמר. נגולה אבן עצומה מליבי. אני שמח וגאה שהצלחתי (בעזרתה) לספר לה מה אני מרגיש כלפיה. לא חיכיתי עם זה עד שזה כבר לא יהיה רלוונטי כמו שעשיתי בעבר. לקחתי את היוזמה. במידה מסויימת. מבחינתי הייתי מחכה שניפגש שנינו שוב לא בטיפול. אבל זאת הייתה הזדמנות טובה. פספסנו את הקבוצה הבאה. המשכנו לדבר, יותר משעה וחצי. לא הכניסו אותה לקבוצה השלישית כי היא פספסה את השתיים הראשונות. אני הייתי בשלישית ודברנו על זה שקשה לנו לדבר. היה מתיש, וכבר כשהדענו לדיבור על דברים מסויימים אנשים שוב הסיטו את זה לדיבור על זה שקשה לדבר. לא משנה. אולי כן. לא יודע. או ש..? 

בהמשך היום נפגשתי עם א' החברה הטובה. סיכמנו שלא נטוס ביחד לגרמניה. לה אין כסף. ואני לא רוצה. לא אמרתי לה את זה. היא מתישה אותי. עם ההתחרדות שלה. עם הקשר החולני עם האקס-שהוא-חבר-שהוא-שוב-אקס. קשה לי לראות אותה ככה והיא חושבת שביהדות היא תמצא את התשובה. זה לא יקרה בחיים. הבאתי לה את המתנה של בגדים שהזמנתי בשבילה וחלק קטן מהם היא לקחה כי הרוב היו גדולים. זה העליב אותי. היא רוצה שנחזיר אותם. אני אקנה לה חדשים במקום. 

הלכתי להיאבקות למרות שכל היום שקלתי האם ללכת או שמא לאו. והיה לי מוצלח. המדריך לא היה וחששתי מזה. אבל היו ממש מעט אנשים והייתה לי אווירה טובה. לאחרונה אני מתאמן שם עם בחור שממש מוצלח בזה. הוא שאל אותי היום איך הגעתי להיאבקות. שמעניין אותו למה אנשים בוחרים לעשות דברים כואבים. לא ממש אמרתי, הוא אמרה על עצמו שהוא התחיל בשנות התשעים כי הוא היה בהרבה מכות בילדות. אמרתי שגם אני, ובהתחלה למדתי קונג-פו וקראטה. הוא אמר מה שהוא על זה שזה בקטע של כוחות על, או שאל. אמרתי שאז זה היה, עכשיו זה בקטע של להבין שאין דבר כזה כוחות על. אבל רציתי לשתף על הסיבה האמיתית. על הטראומות. על הפגיעה. ולא עשיתי את זה. היו שם עוד אנשים, וזו בערך פעם ראשונה שאנחנו מדברים ממש. אולי בעתיד. 
בכל אופן, אני מרגיש עם כוח, אני גאה, אני עצוב. אני מבולבל, אני עייף. כל כך הרבה רגשות. סיימתי היום לראות דאונטון אבבי. עצוב לי. אני מתגעגע לש' ולי' ולא' החמודה שהתנשקנו, ועצוב לי על י' ועצוב לי על א' החברה הטובה. ואני עדיין מקנא, ועכשיו התכתנו וכנראה שניפגש מחר בפארק כי היא שכחה בתיק שלי את השעון שלה כשהיא שמה אות שם לפני הכניסה בעירום למים. הכל כל כך מורכב, אבל גם פשוט. ופשוט שזה מורכב ומורכב שזה פשוט.