התעצבנתי היום בעבודה. היו לקוחות מעצבנים. אחד ששאל אותי איך קוראים לי והראה לי את היוגורט שלו ושאל אותי אם זה בסדר בעיני. הייתה משפחה שעשתה המון רעש והזיזה את השולחנות מבפנים החוצה. אחת העובדות כשהבאתי לה צלחת מהאזור שלהם שהשאירו באיזור שלנו, קדה לי קידה חמודה כזאת וזה ריגש אותי. היא בכלל נראתה חמודה. אבל לא יכולתי להתעכב ולדבר איתה. אחד הלקוחות השתמש בשירותים אחרי שהתחלתי לנקות אותם ועיכב אותי. התעצבתי היום בעבודה. מי שהיא שעניינה אותי שם בבירור לא מעוניינת בשום סוג של קשר. אף אחד מהעובדים לא רצה להישאר לדבר אחרי העבודה. הבנתי שאני מתייחס למי שמגיע לעבוד איתי במשמרת כאילו הוא מוגיע בשביל לראות אותי, מה שבבירור לא נכון. התחלתי לחשוב על האם זה בכלל רעיון טוב ללמוד תואר שני בפילוסופיה. על במה אני אעבוד. על זה שאני מרגיש חסר תועלת. חשבתי על זה ששום עבודה לא תהיה מושלמת, אז אני רק צריך למצוא עבודה שתתאים לי בתחום של עבודה: כלומר, שאלו יהיו כישורים שלישמתאים לי להתבסס עליהם בהשגת כסף, שזה יהיה דבר שאהיה בסדר עם לעשות שעות ביום במשך שנים. אני לא יודע.
וכל התוכנית שלי של ההגירה לגרמניה מבוססת על ללמוד שם תואר שני, לעשות שם דוקטורט, לעבוד שם. אני לא יודע. אני עצוב ועצבני. ואני רוצה לזכור את הרגש של העצבים כדי להשתמש בו ולהיות יותר אגרסיבי בשיעור ההיאבקות הבא. אבל אני מפחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
