אף-אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים, אף-אחד לא אהוב עד שכולם אהובים

אני לא כותב כאן כי אני מצייר כל יום. כי אני כותב שיר בשבוע. כי אני קרוא ספרים טובים ולומד פילוסופיה. כי אני עובד. כי אני בקורס גרמנית. 

אני לא כותב כאן כי אף אחד לא יקרא. כי אני רוצה שאף אחד לא יקרא. כי אני מפחד שאנשים מהעבודה יקראו. כי אני מפחד שהמשטרה תקראה. 

ובכל זאת אני כותב כאן. אני כותב כאן כי זה לא מספיק לי לצייר, לכתוב, לקרוא, ללמוד, לעבוד. 

אני כותב כאן כי כבר הצטבר כל כך הרבה. כי ק' מהעבודה ואני נפגשים כמה פעמים בשבוע לשעות כל פעם, ומדברים, ומדברים, ומדברים. ומתלטפים, ושורטים, ומצליפים. וזה כל כך הרבה. וכל כך מדהים. 

אבל אני לא כותב כאן את זה. כי זה יותר מדי. כי זה אישי באמת. אני לא כותב כאן את זה, כי זה לא רק עליי. זה באמת עליה. 

ואני לא כותב כאן, כי אני חושב עליה יותר מדי. ולא רוצה שיקרה מה שקרה בעבר. 

כי כשכתבתי כאן על ש' מהטיפול, זה היה אמיתי, אבל גם זמני. ועכשיו זה אמיתי, ואני לא רוצה שזה יגמר. היא תעזוב עוד פחות משבועיים לתל-אביב ללמוד. ואני לא כותב כאן שזה עצוב, ומפחיד, וזה גם מפחיד שזה עצוב ועצוב שזה מפחיד. 

אני לא כותב כאן שאני מתחבר דרך הכאב. דרך העצב. הרגשות הקשים, שקשה להחזיק לבד. 

אני לא מפרסם כאן את השירים שלי, כי אני לא חשוב שהם טובים. כי אני חושב שהם אישיים. כי יש לי עוד כל כך הרבה להבין על עצמי, על אחרים, על העולם. אני לא כותב אותם כאן, כי אני מפחד שהבלוג ימחק ולא יהיה להם זכר. ואני לא כותב אותם כאן כי אני מקווה שהמחברת תיאבד ולא יהיה להם זכר. 

אני לא כותב כאן כי רציתי שהבלוג ייצג את ההתקדמות שלי, ולכתוב בו בטוב לי, ולא רק ברע. ואני לא כותב כאן כי אני מפחד שזה יעזור. אז אני לא כותב כאן על הפעמים שפגעתי בעצמי. לא רציתי לכתוב כאן עכשיו, כי אני רוצה לעשות את זה. ועכשיו אני כותב, בלי לנסות שזה יעזור. פשוט לספר. 

אז למה אני לא כותב כאן שאני כותב כאן? בשביל מה? דרכו של מי תקרה והוא יקרא, ומה יקרה כשהוא יקרא את שקורה? 
אני לא כותב כאן על הקסם הכי גדול שגיליתי. ובכן, זה קצת כמו קסמים של קוסמים. זה לא פועל אם הצד השני רק חושב "אויי זה אשליה אני לא רוצה את זה וזה לא מעניין אותי". צריך שהצד השני יסכים לחוות את זה. אבל כשזה קורה, זה מדהים כמה טוב זה פועל. אני נפגש עם אנשים, ואני יודע איך ליצור חיבור. לא מזוייף. לא חיבור שרק הצד השני מרגיש ואני מנצל לטובתי. באמצעות הבנה של אופן הפעולה של התודעה האנושית האוניברסלית, של התודעה שלי עצמי, באמצעות התעניינות כנה באדם עצמו כאדם, באדם כתודעה, זה קורה, וזה מדהים. אבל כדי שהאשליה תפעל, צריך להסיט את העיניים. לא לנסות לגרום לזה לקרות, אלא באמת להתעניין, ובאמת להביע הבנה, ובאמת להיות שם. 

ואני לא כותב כאן כי אני מפחד שישפטו אותי. אני לא כותב על זה שיש בעבודה אנשים שעסוקים בלנסות להבין את הנטייה המינית שלי. ועל זה שיש אנשים שחושבים שזה מוזר שאנשים אחרים מתחברים אליי. אני לא כותב על כמה מנוכר אני מרגיש בחוג ההיאבקות. אני גם לא כותב על זה שהייתי בפגישה של מכורים אנונימיים והרגשתי ממש רע כשעזבתי. אבל בין זה לזה, אני מדבר עם אנשים ועוזר להם, מתחבר איתן, מגיע לשיחות עמוקות, פשוט על ידי להיות ולשאול ולנסות להבין את האדם השני. 

והקנאה, הו הקנאה. איזה כוח חזק יש לקנאה. לא הכרתי אותה, אבל הנה היא דופקת על הדלת שלי ומאיימת לנתץ אותה לגזרים כי דלת אחרת יותר יפה. אני ציירתי פעם בשבוע. זה היה לי קשה והייתי אובד בדרכים הפתלתלות של האומנות הנשגבת שמצליחה לייצר אשליות של מראות מחתיכות של עופרת על גבי עץ גרוס. איזה כוח מדהים! ובכן, אני מתנצל, אבל זרקתי אותו לפח כשהייתי בן-14, ורק עכשיו נזכרתי בו. לפני כמה חודשים. ציירתי פעם בשבוע, בעיקר נוף, קצת חיות. וכשק' מהעבודה נתנה לי במתנה ציור, הסתכלתי עליו בפה פעור וניסיתי להבין את משמעותו. אבל המשמעות בשבילי הייתה "יש לך כל כך הרבה ללמוד". כי מלצייר פעם בשבוע אני לא אגיע לזה. היא הגיעה לזה מלצייר כל יום, שעות. ואיזה קסם זה, להסתכל על הדף הריק, ולברוא לתוכו דמויות אדם וצלמים מהתודעה, בלי להביט בדבר אחר. אז עכשיו אני מצייר כל יום, ואני משתפר. כבר תריסר ימים. 

אבל אני גם מעשן, הרבה יותר מדי. ואני נהנה מהמראה של הדם. 

טוב, זה מספיק להיום. אפרסם את השירים שכתבתי. שיר בשבוע. אם ארצה להשתפר, כדאי שגם אכתוב שיר ביום. אבל עכשיו זה קשה יותר. מה שהוא שם חסום. אמשיך לכתוב לפחות שיר בשבוע. אולי אנסה לעבור לשניים.