אף-אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים, אף-אחד לא אהוב עד שכולם אהובים

היכולת האנושית לפעול היא דבר מוזר ויוצא דופן. כדי לפעול אנחנו צריכים לחוות חוסר-סיפוק מהמצב של המציאות החיצונית שמקיפה אותנו מכל העברים. לעומת זאת, עלינו גם להיות בטוחים שקיימת אפשרות אחרת, ושיש לנו את הדרך ליצור אותה. מה זה אותו מצב של חוסר-סיפוק שמניע אותנו לפעולה, ומה היא אותה אמונה פנימית שקיימת דרך אחרת?

אמר רבי יצחק במסכת מגילה: ואם יאמר לך אדם "יגעתי ולא מצאתי" – אל תאמין, "לא יגעתי ומצאתי" – אל תאמין, "יגעתי ומצאתי" – תאמין. הפירוש הנפוץ הוא כי מי שיתאמץ, ישיג את מבוקשו. אולם, מה היא אותה יגיעה אליה התייחס רבי יצחק? היגיעה היא פעולה שדורשת מאמץ; כלומר, אין זו חוויה פשוטה, והיא כרוכה במידה מסויימת של סבל. המילה יגע אומנם לא קשורה לכך לשונית, אך היא גם מעלה את המילים הדומות לה - יגון, ויזע. אך בניגוד לתפישות נפוצות של המאמץ, כמאמץ פיסי, מאמץ מנטלי או מאמץ רגשי, בפסקא 400 בפנמנולוגיה של הרוח, מעלה הגל סוג נוסף של מאמץ, המאמץ הקיומי.

לכל אורך הספר ניתן לראות את הדרכים המיגעות השונות בהן הגל שואף להכיר את הקיום של עולם תודעתי פנימי שייחודי לכל אדם, אך מתקיים על בסיס מציאות משותפת. לצערנו, הדרכים השונות שבן האדם שואף לקבל הכרה לקיומו הפנימי החבוי לא עונות על אותו צורך, והוא ממשיך ומפתח את דרכיו. בערך באמצע הספר, הגל מגיע אל הניסיון לזכות באותה הכרה באמצעות הפעולה.

כעצמה, הפעולה מהווה גשר בין העולם הפנימי של האדם לעולם החיצוני שמקיף אותו. הפעולה קיימת קודם כל כמטרה, בתוך התודעה האנושית. במצב הזה, הפעולה קיימת כסתירה של המציאות החיצונית. העולם נראה ופועל באופן מסויים, והאדם לא מסופק מאותה מציאות שהוא מוצא, ושואף לשנות אותה. לצערו, בשלב זה אותה שאיפה לפעולה, קיימת אך ורק בתוך עולמו הפנימי; נוצר מצב שבו העולם הפנימי של האדם, אינו משתקף בעולם החיצוני, ולא זוכה להכרה כחלק ממנו. אם-כן, על האדם למצוא את הדרך לממש את הפעולה. אך הדרך היא הפעולה עצמה. בפעולה, האדם הופך את העולם הפנימי שלו למציאות חיצונית, וזוכה לקבל את ההכרה בכך שהעולם הפנימי שלו הוא חלק מהמציאות החיצונית. האדם הופך בפעולה את התפישה שלו את עצמו כעצמו, כדבר שקיים ללא הכרה בו, לתפישה שלו את עצמו בשביל עצמו, כדבר שקיים למענו וזוכה להתוודעות כדבר קיים.

מה היא אותה "מציאה" אליה מתייחס רבי יצחק? המציאה חולקת את אותו השורש של המילה "מציאות"; היא תמיד מציאה של דבר מה שקיים. את שאינו קיים, לא ניתן למצוא. על-כן, לאחר הפעולה שמתבצעת, כשאנחנו חווים את תוצאות הפעולה, ניתן לומר שמצאנו את הפעולה כחלק מהמציאות החיצונית. הפעולה, שבתחילה הייתה אך ורק מטרה, חלק בלעדי של התודעה שלנו, של העולם הפנימי הנפרד מהעולם החיצוני, כפעולה, הפכה לחלק מהמציאות, שניתן למצוא ולחוות אותו. אולי זה הזמן לדוגמא קצרה. לפני כמה ימים היה לי בראש רעיון להכין דייסה עם תפוח-עץ מטוגן. בשלב הזה, לא הייתה קיימת במציאות דייסה עם תפוח-עץ מטוגן. אותה תמונה של דייסה הייתה אך ורק חלק מעצמי, ולא חלק מהעולם החיצוני. היא הייתה מטרה. חוויתי מכך חוסר-סיפוק מסויים. התקיימה סתירה בין העולם הפנימי שלי, שבו קיימת כזו דייסה, לבין העולם החיצוני, הנעדר דייסה עם תפוח-עץ מטוגן. היה עליי לחשוב על האמצעים להשיג את המטרה, שכללו סולת, חלב, תפוח-עץ, חמאה, מחבת. אך גם האמצעים האלו היו אך ורק חלק מעולמי הפנימי, מאחר והתקיימו במחשבותי ולא כחפצים ממשיים. אך ורק כשהפעולה התקיימה כפעולה, כלומר, שפעלתי אותה והיא לא הייתה אך ורק תפישה של פעולה, יכולתי לראות את עצמי, או לפחות את החלק הזה בי, כחלק מהעולם החיצוני. בהדרגה, ככל שהתמדתי בתהליך הכנת הדייסה, הדייסה הפכה לחלק מהמציאות; בסופו של דבר מצאתי מציאות שבה קיימת דייסה שכזו, ויכולתי לאכול אותה.

ובמה עלינו להאמין כתוצאה מכך? ובכן, ביכולתנו להאמין בכך שהעולם הפנימי שלנו קיים בדיוק כמו העולם החיצוני. אם בהתחלה התודעה שלנו הייתה קיימת רק בפני עצמה, ולא זכתה להכרה בקיומה מהעולם החיצוני, לאחר ביצוע הפעולה, התודעה חווה את עצמה מנקודת מבט חדשה. היא הגתה רעיון, ולאחר ביצועו מצאה אותו כחלק מהמציאות החיצונית. לאחר אותה מציאה, התודעה זוכה להכיר את עצמה כקיימת גם מחוץ לעצמה, כחפץ שאפשר להתבונן בו.

על-כן, רבי יצחק יכל לדמיין שלושה מצבים אפשריים: עולם שבו אנחנו פועלים, אבל אין לכך שום השפעה על המציאות החיצונית, "יגעתי ולא מצאתי"": במצב הזה, לא נוכל להיות בטוחים שאנחנו קיימים בכלל כחלק מהעולם החיצוני, ונישאר תקועים בעולמנו הפנימי, כצופים בסרט. במצב השני, "לא יגעתי ומצאתי": אין ביכולתנו לפעול, מאחר והעולם החיצוני מראש מספק אותנו. במצב הזה, אומנם אנו רואים את עצמנו ורצונותינו משתקפים בעולם החיצוני, אך ללא ביצוע פעולות לשם השגת המטרה הזאת, איננו יכולים להיות בטוחים שיש איזה שהוא  קשר בין העולם החיצוני שאנחנו חווים לעולם הפנימי שחווה אותו. ובמצב השלישי, "יגעתי ומצאתי": העולם החיצוני לא מספק אותנו, אנחנו מבצעים פעולה שמקורה במטרה פנימית, ולאחר ביצוע הפעולה המציאות משתנה בהתאם לפעולה שביצענו. במצב זה ניתן להאמין שאכן, אנחנו קיימים כחלק מאותה מציאות.