אני מרגישה כמו תולעת קטנה בתוך עולם ענק.
אין לי יותר כוח, נימאס לי. באמת שנימאס.
אני לא רוצה יותר להרגיש בצורה כלכך חזקה כל רגש ורגש.
כחלק מההפרעה הטראגית שלי, הכל יותר חזק. כל רגש מוגבר פי מליון.
כל כאב חותך את נפשי ובשרי שכבה אחר שכבה.
כל שמחה כלכך חזקה עד להפיכה מוחלטת של כאב.
לא שאת השמחה יוצא לי להרגיש באמת.
אני קורסת מתחת לאלפי שכבות של צער יגון אכזה.
כל הכאב מפיל אותי איתו למטה.
נימאס לי, בחיי.
אני רוצה שלווה, רוגע.
נימאס לי לסלוח, שאני תמיד עדיפות שניה, נימאס לי להיות נחמדה וברגעים שהכי קשה לי ואני הכי צריכה חברה אבל לה יש משהו חשוב יותר לעשות, אני תמיד אומרת " כן , זה בסדר שלא תגיעי. אני ממש בסדר. " נימאס לי מזה כי אני ממש לא בסדר.
כואב לי כל כך, אני מרגישה שחרבות ענק חותכות לי את המעיים.
הכל מתפוצץ מבפנים בכאב עמוק.
החלום לחיים טובים יותר כבר אינו, מאחר והתקווה נעלמה מזמן.
אולי השאיפה למשהו טוב יותר היא טיפשית, הרי אחרי הכל כולנו בגיהנום על פני האדמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
